GAYVYATAR
ALL you wanna know
But never dare to ask
We also can talk VIA:
לראות מה שאלו
כן. אני הומו. גיי. מה שנוח לכם/ן יותר.
זה אומר שאני נמשך אל אדם מהמגדר שלי גם בלב.
קל ונוח לצמצם את המונח "הומו" לקללה, ל"נטייה מינית"(מונח שגוי מיסודו) , ל"בחירה" או לעניינים מיניים בלבד. להיות הומו זה לא רק "נטייה מינית" זו נטיית ליבי. אני לא הומו רק בחדר השינה. ההומואיות שלי מתבטאת גם בלאהוב גבר. ברצון להיות לצידו. להקים איתו משפחה. גם הלב שלי הומו. גם הראש. כל כולי. אני הומו בכל רמ"ח איבריי, רגשותיי ומחשבותיי.
התאהבת פעם? זה היה רק בגלל מה שיש לו.ה בין הרגליים?
מתאהבים בנפש. בכימיה. בשיחה. בחיבוק שלו/ה. בגלל מי ומה שהוא/היא. ערכיו.ה, אישיותו.ה, מחשבותיו.ה. עצמו.ה.
מאז ומעולם.
כשאני הולך מאוד מאוד אחורה (יש לי זיכרון טוב, לטוב ולרע) ומשחזר התנהגויות שלי בגילאי גן, אני מבין שכבר בגילאי 3-4-5 היה שם משהו אחר משאר הבנים: רציתי להיות חבר של מי שנתפס בעיני כמושך. חיפשתי את חברתו וחברותו.
סביב כיתה ג' זה כבר עלה שלב: אני זוכר שאמרתי לעצמי שיש מישהו שהוא מאוד מאוד יפה בכיתה. עדין לא עשיתי עם זה משהו. רק רציתי להיות בחברתו כמה שיותר. כמובן שלא ידעתי ולא הבנתי מה זה מין, אבל כן הרגשתי משהו אחר בלב. אצלי, הומואיות זה יותר תחושה בלב מאשר בין הרגליים.
בגיל 14 התחלתי לצאת מהארון מול חברים קרובים. במודע או שלא, ידעתי שיקבלו אותי, ירעיפו עלי אהבה וינסכו בי ביטחון. לאט לאט המעגלים התרחבו עוד ועוד.
אתה אף פעם לא מפסיק לצאת מהארון: בית ספר, תנועת נוער, צבא, לימודים, מקומות עבודה, פגישות מחזור, אירועים משפחתיים - תמיד יהיה שם מישהו או מישהי שיצטרכו להתעדכן.
אישית, לא הרגשתי שצריך לדעת או לנסות (עם אישה/גבר) כדי "להיות בטוח" או "כדי לדעת".
אני מאמין שעמוק עמוק בפנים כולנו יודעים/ות מי ומהאנחנו (ואם לא – הגיע הזמן לדבר עם עצמכם באופן פתוח, אולי גם לנסות, אם אתם/ן מרגישים/ות שצריך).
איך ידעתי? זה ישמע הכי קלישאתי שיש, אבל התשובה היא שפשוט הרגשתי, בדיוק כפי שאתם עצמכם מרגישים למי אתם נמשכים (למגדר אחד, או כמה, או חלק, או בכלל לא – הכל בסדר, הכל תקין והכל הולך!).
איך יודעים? פשוט יודעים. כמו שאתם.ן יודעים.ות שאתם.ן כן/לא. זו תכונה מולדת שלא ניתנת לשינוי. כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף. או שנולדת ככה או שלא. תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.
הלוואי והיינו חיים בעידן שכבר לא צריך לספר. אבל, מתברר שגם היום נטייה מינית עדין אישיו בעיני אנשים. אני מכיר לא מעט להטב"קים/ות שעדין בארון. גם בגיל "בשל" יותר. אצל רובם/ן, זה לא עניין של אי-קבלה עצמית, אלא הפחד שהסביבה שלהם/ן לא תקבל אותם/ן. כלומר, הסביבה לא מעניקה להם מספיק ביטחון להיות מי שהם, לא נותנת להם מעטפת לשתף את מה שהם מרגישים.
אני בעד לשים דברים על השולחן, גם אם לחלק זה מרגיש כמשהו נורמלי, ברור או מובן מאליו. ניקח את המשפחה שלי, למשל. במודע או שלא, חלק מעדיפים שלא לדבר על נושאים מסוימים, כאילו מה שלא נראה בעין לא קיים.
כבר הספקתי לחוות מה קורה כשלא מדברים (לא רק על נטייה מינית), כשמדחיקים, מסתירים: הדברים בסוף צפים. תמיד. ולפעמים גם לא בקטע טוב. אני מאמין שעדיף לדבר, אפילו לריב, לשמוע ולהשמיע, גם אם זה "לא נעים". לפתוח את הפצע, לחפור בו, לנתח, לנקז, לחטא, ולסגור היטב. וכן, שתישאר צלקת. לא מוסתרת. גלויה. שנראה, נזכור ונלמד ממנה. ככה, בעיניי, יוצרים מרחב לגיטימיות.
התגובה הכי חוזרת על עצמה בשיחות יציאה מהארון. ואפשר גם להבין למה. כולנו אוהבים לדבר על עצמנו, לא תמיד בטיימינג נכון. אישית, מעדיף שננסה להימנע מתגובות שכאלה. הרי לא מחלקים מדליות למי שצדק או ניחש נכון.
נכון שאין תגובה נכונה או לא נכונה, אך בכל זאת, גם "אני מקבל אותך כמו שאתה" נתפסת בעיניי כתגובה פחות טובה, כי היא קצת מתנשאת. אנחנו יוצאים מהארון כי רצינו לשתף אתכם במשהו אישי על עצמנו. שיתפו אתכם במשהו אינטימי כי הרגישו מספיק קרובים אליכם, לא כדי לקבל אישור מכם.
לדעתי, אם מישהו יבוא ויספר לכם משהו אישי, אולי כדאי להודות לו על השיתוף, כי זה לא מובן מאליו. בשיחות שלי הכי שמחתי על שאלות שעסקו בההווה והעתיד, יותר מאשר כל הגיא פינס של "מי יודע", "איך ידעת", "מתי גילית". היה לי נעים ששאלו אותי איך אני מרגיש עם הסיטואציה של לספר, האם ואיך אפשר לעזור, האם יש/מעוניין בזוגיות.
בעיניי, הכי חשוב שתזכרו להפגין שמחה, תקווה ואופטימיות לעתיד.
לבקש ממני להיות הומו "בשקט" או "רק בחדר", זה בעצם להגיד לי: "תחזור לארון ושם מותר לך לעשות מה שאתה רוצה". ובכן, זה לא הולך לקרות.
כשהומואים מתחבקים, מתנשקים או סתם מחזיקים ידיים במקום ציבורי זו "החצנת מיניות", זה מגעיל, בוטה, פרובוקציה, לא חינוכי, מקומם, "בשביל מה צריך את זה?", זה פוגע ברגשות הזולת. לעוממת זאת, כשסטרייטים עושים את אותו הדבר בדיוק - זו הרומנטיקה בהתגלמותה, אהבה, משהו שגורם לאנשים לחייך.
הכלל פשוט: לא מבקשים מלהטב"ק משהו שלא הייתם מבקשים מסטרייט.
אם ארצה להתנשק, להתחבק, ללטף או להחזיק ידיים עם בן הזוג שלי (או כל גילוי חיבה אחר), אעשה זאת. זו המציאות וזה מה שיש.
ויש סיבה נוספת למה לצאת: להראות אופק טוב וחיובי, נקודת אור, לאותו/ה גיי שנמצא/ת כרגע בארון ומפחד/ת ומבחינתו/ה החיים שלו/ה נגמרו.
חתונה מאוחרת, ריקודים מעורבים, אמהות יחידנית, גיוס נשים לצה"ל, מגורים לפני החתונה - כל אלה (ועוד רבים וטובים אחרים) היו נחשבים כ"פרובוקציה" לפני פחות מחצי עשור. מה לא היה נחשב לפרובוקציה? להטריד מינית. זה לא היה טאבו, זה היה אפילו לגיטימי. מקובל. ולא לפני הרבה זמן. כולה שנתיים-שלוש אחורה. הזמנים השתנו. יאללה להתקדם.
התחלתי לצאת מהארון בגיל 14. אצלי, זו לא היתה שאלה של "האם" או "מתי", אלא בעיקר – "איך".
שיחת יציאה מהארון ממוצעת אורכת כשעה וחצי. אני בן למשפחה עצומה: עשרות רבות של בני ובנות משפחה, שחלק ניכר מהם קרובים אלי יותר מבני משפחה בקרבה ראשונה. שיחות אחד על אחד גבו ממני המון אנרגיות וזמן. חיפשתי קונספט קולקטיבי, אך אישי. הייתי שמח לשבת ולדבר איתכם/ן אחד על אחד/ת ועונה על כל השאלות (אגב, זה עדין אפשרי).
במשך חצי עשור (פלוס) שאני לועס את המחשבות שלי איך לעשות את המהלך המשפחתי הפומבי-אישי הזה, באופן הכי נכון ובאופן גורף. חיפשתי קונספט שימנע מבוכה ועדין יעניק את כל התשובות לכל השאלות (משיחה לשיחה הן די חוזרות על עצמן), כולל שאלות מסקרנות שלא נעים לשאול פייס טו פייס, וגם שיהיה מקום לדיאלוג עבור שאלות שטרם נשאלו או בשביל שיחת המשך. המון רעיונות וקונספטים ננטשו בדרך, עד שהגעתי לרעיון הנוכחי.
לקחתי בחשבון גם את אפקט הראשוניות. אני ההומו המוצהר הראשון במשפחה שלי. יש כאן חרישת תלם, בתקווה שלבאים בתור אחריי יהיה קל יותר.
אם אתם/ן מרגישים/ן שיש צורך בשיחה של אחד על אחד/ת או יותר, מוזמנים/ות ליזום, אשמח!
אה, ולמה דווקא עכשיו? כי עכשיו סיימתי להקים את האתר.
ככל שהזמן עבר גיליתי שיש הבדל בין לדעת שאני הומו, לבין לקבל את זה שאני הומו.
הבקשה הזו, "לא ליד הילדים", למשל, לא לגיטימית בעיניי כי היא מבקשת דבר אחד: תחזור לארון, זה לא נעים לי בעין.
הילדים שלכם לא יהפכו להיות גייז כי הם יחשפו לגייז. זה לא עובד ככה. לא מתעורר לו איזה יצר רדום. או שנולדים ככה או שלא. רוב הילדים של משפחות גאות הם סטרייטים. נטייה מינית היא תכונה מולדת שאינה מושפעת מגורמים סביבתיים או חיצוניים כלשהם. נולדים עם זה: כמו גובה, צבע שיער, מבנה גוף.
אי אפשר להפוך לגיי. או שנולדת ככה או שלא.
באופן כללי ולאו דווקא רק במישור הלהט"בקי, קשה להסתיר מילדים את המציאות. השאלה אם מתווכים להם את המציאות או לא. המציאות בסוף תפגוש אותם: באירוע משפחתי, בסדרת הטלוויזיה, בסטורי או בטיקטוק הבאים.
הכלל הפשוט תקף גם לכאן: אל תבקשו מגיי משהו שלא הייתם מבקשים מסטרייט.
למדתי שקיים פער בין להבין שמישהו הומו לבין לקבל את זה.
הרבה חושבים שהם מקבלים, עד שמגיע רגע האמת: הם יצרפו את ההומו לליל הסדר? יזמינו אותו לאירוע המשפחתי הבא? וגם אם כן, האם יוסיפו רשימת הנחיות וכללי התנהגות?
איך מקבלים מישהו שיוצא מהארון? בדיוק כמו שמקבלים סטרייט: עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי.
כשיצאתי מהארון בפני היקרים לי, לרוב לא הבחנתי בנפילה מהכיסא. מן הסתם, עמוק בפנים, הם ידעו. חלקם גם הכחישו.
הרוב המוחלט בהחלט הגיב באופן חיובי, יחד עם ה"ידעתי", ו"חיכיתי שתצא" המתבקשים.
עוד תגובות חיוביות: "אנחנו אוהבים אותך", "מבחינתי שום דבר לא ישתנה". היו גם כאלה שביקשו להכיר ולארח אותי ואת בני זוגי. היו כאלה שניסו לשדך לי אחד, ויש כאלה שמציקים עם חתונה וילדים.
היו כאלה שהגיבו באדישות, כאלה ששאלו שאלות לעניין, וכאלה שנכנסו לפרטים אינטימיים מידי. אפשר להבין את הסקרנות: אצל רוב הסביבה שלי הייתי שיחת היציאה מהארון הראשונה שלהם. גם אם הם מקבלים גייז, עדין יש כאן ממד של ראשוניות.
כן. יש כאלה שהביעו את תגובתם השלילית במלל, ככה ישר לפנים ("זה מבלבל את הילדים הקטנים", "זה לא נורמלי"), ויש כאלה שגם במעשה: ממש מדירים, מחרימים. לא מעט.
בעיניי, קיים פער בין להבין שאני הומו לבין לקבל את זה.
להבין זה החלק הקל.
קבלה, לעומת זאת, זה כבר משהו קצת יותר מורכב, חמקמק, בין השורות: האם הקשר נשאר אותו הדבר אחרי יציאה מהארון? מסתירים אותך מבני המשפחה הקטנים? מזמינים לכל האירועים ולכל המפגשים? איך מציגים את הזוגיות שלך לבני המשפחה האחרים?
התגובות הללו, בין אם באמרה ובין אם במעשה, לפעמים נובעות ממניעים דתיים, בורות, חוסר ידיעה, סטיגמה או כי יש שם משהו אישי ולא פתור בענייני נטייה מינית וזו השלכה קלאסית.
איך מתמודדים עם תגובות שליליות? בעיקר עם סבלנות. לדעתי, לתת לצד השני זמן לעכל את המציאות, ובאותה נשימה להבהיר שהיא לא הולכת להשתנות: לא תהיה חזרה לארון כי "זה לא מכבד" או מבלבל ילדים.
כלל ברזל: אל תבקשו מגיי משהו שלא הייתם מבקשים מסטרייט.
איך אפשר לתווך את המציאות לילדים? יש על כך שאלה (ותשובה) נפרדת.
ברור ברור ברור! כפי שהיה עד היום.
כל שאלה או התייעצות לגביכם תמיד אפשרית. לא אספר ואשתף שום דבר, אף פעם, אלא אם תבקשו אחרת.
ולאלה שמהססים לשתף אומר שאי אפשר להפוך אתכם/ן להיות מישהו/י שאתם/ן לא. אי אפשר לשכנע.
אפשר לדבר באופן פומבי ואנונימי גם כאן
