אביתר ההומו

כל מה שרציתם לדעת

ולא

העזתם

לשאול

אפשר לדבר גם כאן:

 
222.png

אתה הומו? מה זה אומר?


כן. אני הומו. גיי. מה שנוח לכם יותר.

זה אומר שאני נמשך אל אדם מהמגדר שלי - וכאן באה ההדגשה - גם בלב.

קל/נוח לצמצם את המונח "הומו" לקללה, ל"נטייה מינית" (מונח שגוי מיסודו בעצמו) או לעניינים מיניים בלבד.

להיות הומו זה לא רק "נטייה מינית" או "משיכה רומנטית". זו נטיית הלב. אני לא הומו רק בחדר השינה.ההומואיות שלי מתבטאת גם בלאהוב גבר. ברצון להיות לצידו. להקים איתו משפחה. גם הלב שלי הומו. גם הראש. כל כולי. אני הומו בכל רמ"ח איבריי, רגשותיי ומחשבותיי.

התאהבת פעם? זה היה רק בגלל מה שיש לו/ה בין הרגליים? אני מאוד מקווה בשבילך שלא.

מתאהבים בנפש. בכימיה. בשיחה. ברינונים שהוא/יא עושה לך בלב. בחיבוק שלו/ה. בגלל מי שהוא/יא ומה שהו/יא. ערכיו/ה, אישיותו/ה, מחשבותיו/ה. עצמו/ה.

כן, אני יודע מה עובר לכם עכשיו בראש: הומו = משאית עם גברים מענטזים בחוטיני. נצנצים. קונפטי. נוצות. עופרה חזה. איידס. סמים. פורקן עול. מסיבות מין. סדום ועמורה. תועבה.

סטיגמה.

כמה הומואים אתם מכירים באמת, היכרות אישית קרובה, ולא כתדמית? כמה מהם מסוממים? לובשי חוטיני? נשאים? על משאיות? כמו בכל חברה, גם בקהילה הגאה יש גיוון (למשל, למעלה מ-320,000 צועדים וצועדות בבגדים מלאים במצעד התל-אביבי) ויש שוליים רעשניים (20 גברים על משאיות). סינק וידיאו בן 15 שניות על מצעד הגאווה לא יכול להציג את מורכבות המציאות והאוכלוסיה הגאה על שלל רבדיה.




אתה בטוח שאתה הומו?


כן. במאת האחוזים. אין לי שום צל ספק. אף פעם גם לא היה.

בשום שלב לא היה לי ספק שאני הומו ולא היו לי ייסורי/נקיפות מצפון על כך. לא היתה סתירה פנימית, שנאה/אי-קבלה עצמית, ניסיונות (אבודים מראש ומזיקים) לשינוי הנטייה המולדת או ניסיונות להילחם בה. להפך.

אני יודע שאני מקרה חריג. ידעתי מי אני, ידעתי שאני הומו, ידעתי מה זה אומר להיות הומו וחייתי עם עצמי בשלום לגמרי מגיל מאוד מאוד צעיר. תמיד קיבלתי את עצמי באהבה, תרתי משמע.

כאן גם כדאי להדגיש, החיים דינימיים. זה מי שאני היום. בדיוק כמוכם, ההעדפות והטעמים שלי משתנים. זה לא אומר שאני אהיה מי שאני בהמשך. פעם לא אהבתי לאכול ירקות בכלל. היום זו הקנייה המרכזית שלי. אין לדעת מה יוליד יום.

זו תכונה מולדת שלא ניתנת לשינוי. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא, עוד נגיע גם לזה). כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף. או שנולדת ככה או שלא. תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




איך ידעת שאתה הומו?


לא צריך לדעת או לנסות (עם אישה/גבר) כדי "להיות בטוחים" או "כדי לדעת".

בואו. עמוק עמוק בפנים אתם יודעים מי ומה אתם (ואם לא – הגיע הזמן לדבר עם עצמכם באופן פתוח).

גם אני.

זה ישמע הכי קלישאתי שיש, אבל התשובה היא שפשוט מרגישים, בדיוק כפי שאתם עצמכם מרגישים למי אתם נמשכים (למגדר אחד, או כמה, או חלק, או בכלל לא – הכל בסדר, הכל תקין והכל הולך!).




מתי ידעת שאתה הומו?


מאז ומעולם.

כשאני הולך מאוד מאוד אחורה (יש לי זיכרון מאוד טוב; לטוב ולרע) ומשחזר התנהגויות שלי בגילאי גן, אני מבין שכבר בגילאי 3-4-5 נמשכתי לבנים: רוצה להיות חבר של מי שמשך אותי. חיפשתי את חברתו וחברותו.

סביב כיתה ג' זה כבר עלה שלב: אני זוכר שאמרתי לעצמי שיש מישהו שהוא מאוד מאוד יפה בכיתה. עדין לא עשיתי עם זה משהו. רק רציתי להיות בחברתו כמה שיותר, מעבר לחברות רגילה.




למה בכלל לספר? את מי זה מעניין? למי אכפת?


אצל חלק מהמשפחה שלנו יש נושאים שאסור לדבר עליהם (במודע או שלא), כנראה מתוך חשש שהמשפחה הכל כך מגובשת הזו לא תשמור על לכידות, שחס וחלילה לא תיפרם.

ב-33 שנות חיי הקצרים (אך הדחוסים), חוויתי מה קורה כשלא מדברים: הייתי נוכח-פעיל ב-2 שבעות כאלה כשאיבדנו בני משפחה.

אבל, בסוף, כשמדחיקים, הדברים צפים. תמיד. לכן, למדתי על בשרי שעדיף לדבר. אפילו לריב. לשמוע ולהשמיע, גם אם "זה לא נעים". אני מאמין בלפתוח את הפצע, לחפור בו, לנתח, לנקז, לחטא, ולסגור היטב. כן, שתישאר צלקת. לא מוסתרת. גלויה. שנראה, נזכור ונלמד ממנה. אין אצלי שום טאבו שאסור לדבר עליו, ולא יהיה (אני מקווה).

למה לספר? כי זו שליחות.

מי שחושב שאני הלהטב"ק היחיד במשפחה, שאני יחיד במינו, טועה. קודם כל, סטטיסטית, זה לא יתכן (ראו שאלות בפרק "המשפחה"). וב' - אני יודע ומכיר גייז נוספים במשפחה (לפעמים הם שיתפו אותי; לפעמים ממקורות חיצוניים). אז אם את/ה מתבלט/ת, מבולבל/ת, חושש/ת, סקרן/ית, תדע/י שזה בסדר גמור! מותר לגשש באפלה ולחקור מי את/ה עד שתמצא/י את התשובות שמתאימות רק לך. וגם התשובות שתמצא/י, הן לגיטימיות לגמרי! את/ה מי שאת/ה – ואת/ה הכי מושלם/ת שיש. את/ה לא היחיד/ה, ואת/ה בטח לא לבד.

ואם את/ה גיי, לא יקרה לך כלום.

אפשר לצאת מהארון ולהיות מאושרים/ות. את/ה תהיה מי שאת/ה והשמיים לא יפלו. מבטיח. זה אפשרי. למצוא אהבת אמת הדדית. לחיות חיים חופשיים ועצמאיים לגמרי בכל תחום (אישי, מקצועי, משפחתי), שמחים ומאושרים. אלה שאוהבים/ות אתכם/ות באמת, ימשיכו להיות לצידכם/ן, גם אם יקח להם/ן קצת זמן (לפעמים הם/ן יתכנסו קצת בארון שעזבתם/ן – אבל בסוף גם זה עובר). אתם/ן ראויים/ות לאהבה, אתם/ן לא לבד ולא תהיו לבד ולא תגיעו לרחוב.




בשביל מה צריך את כל הפומביות הזו, את הפרובוקטיביות הזו? תעשה מה שאתה רוצה בשקט בחדר.


לבקש ממני להיות הומו "בשקט" "לא ליד הילדים, כי הם קטנים", או "רק בחדר", זה בעצם להגיד לי: "תחזור לארון ושם מותר לך לעשות מה שאתה רוצה". ובכן, זה לא הולך לקרות.

כשהומואים מתחבקים, מתנשקים או סתם מחזיקים ידיים ברחוב זה מגעיל, בוטה, פרובוקציה, לא חינוכי, מקומם, ׳בשביל מה צריך את זה?!׳, זה פוגע ברגשות הזולת. אבל כשסטרייטים עושים את אותו הדבר בדיוק - זו הרומנטיקה בהתגלמותה, אהבה, משהו שגורם לאנשים לחייך. לא, זו לא פרובוקציה. זו פשוט אהבה.

אם ארצה להתנשק, להתחבק, ללטף או להחזיק ידיים עם בן הזוג שלי (או כל גילוי חיבה אחר), אעשה זאת, גם מול הפנים שלכם ושל הילדים שלכם. תתרגלו. זה מה שיש. בדיוק כמו שמותר לכם להפגין אהבה בפומבי (ואתם עושים זאת, אפילו כבדרך אגב, בלי לשים לב, גם אם אתם חושבים שלא), כך גם אני.

הכלל פשוט: אל תבקשו ממני משהו שלא הייתם מבקשים מסטרייט.

ויש סיבה נוספת: להראות אופק טוב וחיובי, נקודת אור, לאותו/ה גיי שנמצא/ת כרגע בארון ומפחד/ת ומבחינתו/ה החיים שלו/ה נגמרו.

גם להתחתן בגיל מאוחר, לרקוד מעורב בחתונות, להיות בת ולהתגייס לצה"ל, להיות אישה עם קריירה תובענית, לגור ביחד הרבה לפני החתונה, היו נחשבים כ"פרובוקציה" לפני פחות מחצי עשור. מה לא היה נחשב לפרובוקציה? להטריד מינית. זה היה אפילו לגיטימי. מקובל. ולא לפני הרבה זמן. כולה שנתיים.

הזמנים השתנו. תתקדמו.




איך להסביר לילדים?


קודם כל, אין דבר כזה שהילדים שלכם לא ידעו. הם ידעו בסופו של דבר.

זו הבחירה שלכם, כהורים, האם לתווך להם את המציאות או לא. אם בחרתם שכן, שקלו כל מילה לפני שהפה נפתח.

מניסיון, ככל שהילדים קטנים יותר, כך הם מקבלים את הסיטואציה באופן הכי טבעי והכי מדהים שאפשר, כי אין להם את החסמים והתבניות המחשבתיות שיש לנו, המבוגרים.

הדוגמא הכי טובה: סבא עמנואל. למרות שאיבד עין שלא הוחלפה בעין תותבת בתאונת דרכים קשה, אנחנו הנכדים (פרט לנכדה אחת), קיבלנו את זה בצורה הכי טבעית וסולידית שיש. קיבלנו את סבא כמו כל סבא, חיבקנו ונישקנו אותו. לרובנו היו סבא ו/או סבתא נוספים בעלי זוג עיניים, היו לנו קני מידה להשוואה, ולמרות זאת - סבא היה סבא.

ילדים תמיד היו מתקדמים יותר מהמבוגרים (לא רק בזירה הטכנולוגית). רובם כבר נתקלו במשפחה גאות בגן, בבית הספר, בטלוויזיה ובאינטרנט (ואם נדמה לכם שאין מצב – אתם לא מכירים את הילדים שלכם מספיק). כן, גם במוסדות חינוך דתיים ואפילו חרדיים.

כל משפחה והדינמיקה המשפחתית שלה. אין דרך גורפת איך להעביר את המסר.

זו הבחירה ההורית שלכם אם ואיך לספר להם, לנהל איתם על זה שיחה, להקריא סיפור לפני השינה (לא חסרים סיפורים על סוגי משפחות שונות, למשל), או פשוט לתת להם לפגוש את המציאות במפגש המשפחתי. זו החלטה שלכם. להסתיר – אתם לא תוכלו להסתיר מהם.

ובכל זאת, באופן כללי,

הנה כמה דברים שלא מומלץ להגיד: זו לא הדרך שלנו; זה נגד התורה (זה פשוט לא נכון); זה מה שהוא – אבל אצלנו לא מתנהגים ככה; הוא משפחה שלנו – אבל אנחנו לא מקבלים את זה; הוא בחר בזה; הוא מסכן; אנחנו מרחמים עליו; צריך להתפלל עליו; משפחה לא בוחרים (טעות!) וזה מי שהוא וזה מה שיש וכיו"ב.

הנה כמה דברים שכן אפשר להגיד: כמו שחלק מאיתנו נולדו עם שיער בלונדיני או שחור, עם עיניים חומות או ירוקות, ככה אביתר נולד כמישהו שאוהב בנים ולא בנות; במשפחה שלנו יש מקום לכולם, אנחנו מקבלים בשמחה ובאהבה כל אדם, גם אם הוא שונה או אחר מאיתנו; אנחנו מכירים את אביתר כבר הרבה שנים ומכירים הרבה מאוד תכונות שלו, למשל_________, שמחנו שהוא שיתף אותנו בתכונה נוספת על עצמו; בבית שלנו אפשר להיות מי שאנחנו ויש מספיק מקום לכולם; את/ה בטח יודע/ת את זה, אבל חשבו לנו להגיד לך את זה בקול: אצלנו תוכל/י להיות מי שאת/ה ולשתף אותנו בכל דבר שתבחר/י, בלי לחשוש. תמיד יהיה לך מקום וכד'.




אני לא מוכן שתהיה הומו ליד הילדים שלי/אני לא רוצה שהילדים שלי ידעו


כן, יש הבדל בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו.

הרבה מתבלבלים וחושבים שהם מקבלים, עד שמגיע רגע האמת ואני מחזיק ידיים או מנשק מישהו.

כל הבקשות הללו (לא ליד הילדים, למשל) לא לגיטימיות כי הן מבקשות דבר אחד: תחזור לארון, זה לא נעים לי בעין.

אני מבהיר: זה פשוט לא הולך לקרות.

הילדים שלכם לא יהפכו להיות גייז כי הם יחשפו אלי. זה לא עובד ככה. לא מתעורר לו איזה יצר רדום. או שנולדים ככה או שלא. הראייה הכי טובה: רוב הילדים של משפחות גאות הם סטרייטים.

נטייה מינית היא תכונה מולדת. היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם. פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מבנה גוף. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא.

מי שאומר שהוא מקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא.

אין דרך להסתיר את הסיטואציה מהילדים. ואין גם למה. אם אתם לא תתווכו את המציאות לילדים שלכם (תשובה בשאלה נפרדת), המציאות עצמה תפגוש אותם באירוע המשפחתי הבא. זה לא שאני הולך ללבוש חוטיני, קונפטי ונצנצים (על הסטיגמה הכל כך שגויה הזו על הקהילה הגאה – בשאלה נפרדת), אבל מצד שני, בדיוק כמו אצל בני המשפחה הסטרייטים, אני לא מתכוון להסתיר/להחביא את מי שאני או את בן זוגי וילדיי, לכשיהיו (בעז"ה). לא הייתם מבקשים את זה מהם. אין סיבה שתבקשו את זה ממני.




אתה בזוגיות? יש לך בן זוג? היה לך בן זוג?


היו לי מערכות יחסים.

חלקכם גם הכירו את בני הזוג שלי לאורך הדרך. אני איש של מערכות יחסים ארוכות (מכמה חודשים ועד כמה שנים טובות ורציפות ביחד) - עניין לא מובן מאליו בעידן שלנו היום, בטח בעולם הגאה. אני יודע שאני בר מזל שזכיתי שיהיו לצידי בני זוג טובים ומדהימים, אחד אחד.




אני לא יכול/ה לארח אותך אצלנו יותר/ אתה לא יכול לבוא עם בן הזוג (העתידי) שלך אלינו


הפער בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו הוא מתעתע.

הרבה חושבים שהם מקבלים והכל, עד שמגיע רגע האמת.

אעשה את זה קל, ובאהבה גדולה.

מי ש"אני מקבל ואוהב אותך", אבל לא יכול/רוצה לארח אותי יותר, יבקש ממני לא לספר לילדים, "לא להיות הומו" בחברתו או לא להגיע לאירוע עם בן זוגי – לא יקרה.

בדיוק כמו שלא תגידו לקרוב משפחה סטרייט להימנע מלהגיע עם בן זוג שלו לאירוע משפחתי, כך לא ראוי להעלות על דל שפתיכם בקשה שכזו לגביי.

מי שמקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא. תאמינו לי, אני משתדל מאות לקבל אתכם/ן כמו שאתם/ן, למרות שאני לא תמיד מסכים/ן עם מי שאתם/ן ומה שאתם/ן.

ואם אתם/לא, חבל, אבל אנחנו לא נוכל להמשיך להיות בקשר כלשהו.




תגיד את האמת: זו בחירה להיות הומו, לא? עברת משהו בחיים? נולדת ככה?


אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. זו לא בחירה (נולדתם או בחרתם להיוולד סטרייטים?).

היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

לא עברתי טראומה כלשהי.

גם לא טראומה מינית.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה "גברי"/"נשי"/"דומיננטי"/"רסציבי" מידי.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא.

לא כי אני בן בכור או כי פגשתי הומו בצעירותי... אין לי מושג.

פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא).

תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




למה דווקא עכשיו?


קודם כל בואו נמנע מספקולציות. אין קשר לראש השנה, יו"כ או לחשבון נפש. התזמון מקרי בהחלט.

תהליך היציאה מהארון שלי לא החל עכשיו. אני יוצא מהארון מגיל 14, כולל מול בני משפחה (אגב, אף פעם לא ביקשתי מהם לא לספר). מבחינתי להיות הומו זה לא אישיו ולא הרגשתי את הצורך להסתיר את זה אף פעם. לא באמת הייתי בארון. אף פעם השאלה לא היתה "האם" או "מתי" אלא בעיקר – "איך".

שיחת יציאה מהארון אורכת בממוצע שעה וחצי. אנחנו משפחה עצומה. זה גובה ממני המון אנרגיות וזמן שפשוט אין לי אותם. חיפשתי קונספט קולקטיבי אך אישי. במשך חצי עשור (פלוס) שאני לועס את המחשבות שלי איך לעשות את המהלך המשפחתי הפומבי (אבל אישי) הזה, באופן הכי נכון, לא רק בשבילי אלא גם בשבילכם (סטרייטים וגייז כאחד). המון רעיונות וקונספטים ננטשו בדרך, עד שהגעתי לרעיון הנוכחי, שגם אותו לקח די הרבה זמן לבנות, ללטש ולצקת בו תוכן.

אז למה עכשיו? כי עכשיו סיימתי להקים את האתר.

חיפשתי קונספט שימנע מבוכה (שלכם, כמו בחלק מהשיחות פנים מול פנים) אבל עדין יעניק את כל התשובות לכל השאלות (שמשיחה לשיחה די חוזרת על עצמן), כולל שאלות מסקרנות שלא נעים לשאול, וגם שיהיה מקום לדיאלוג.

יש פה גם את אפקט הראשוניות. אני ההומו המוצהר הראשון במשפחה. יש כאן חרישת תלם כדי שלבאים בתור אחריי יהיה (הרבה) יותר קל. ויהיה. הם לא יצטרכו את כל הממבו-ג'מבו הזה.

אם זה היה אפשרי, הייתי יושב ומדבר איתכם/ן אחד על אחד/ת ועונה על כל השאלות. וזה עדין אפשרי! אם אתם/ן מרגישים/ן שיש צורך בשיחה של אחד על אחד/ת או יותר, מוזמנים/ות ליזום, אשמח!




מתי התחלת לצאת מהארון?


אתה אף פעם לא מפסיק לצאת מהארון. בית ספר, תנועה, צבא, לימודים, מקומות עבודה, פגישות מחזור, אירועים משפחתיים - תמיד יהיה שם מישהו קצת פחות מעודכן.

בגיל 14 התחלתי לצאת מהארון מול האנשים קרובים אלי שמטבע הדברים (בתת מודע וגם לא) ידעתי שיקבלו אותי, ירעיפו עלי אהבה וינסכו בי ביטחון. לאט לאט המעגלים התרחבו עוד ועוד.




"אני לא מופתע/ת", "ידעתי", "צפוי", "היתה לי הרגשה", "זה היה לי ברור", "ראו עליך"


בואו ננסה להימנע מתגובות שכאלה.

לא מחלקים מדליות למי ש"צדק" או ניחש נכון. לא נעים להגיד, אבל כרגע אתם לא מרכז העניין. זה שיצא/ה בפניכם/ן, לעומת זאת, כן.

שיתפו אתכם במשהו אינטימי כי הרגישו מספיק קרובים אליכם. נכון שאין תגובה נכונה או לא נכונה, אך בכל זאת, גם "אני מקבל אותך כמו שאתה" זו לא בדיוק הדרך להעביר את התחושות שלכם, גם אם כוונתכם טובה. למה? כי זו קצת מתנשא. אף אחד לא צריך את האישור שלכם, בטח לא זה שיוצא/ת בפניכם. אנחנו לא עושים זאת כדי לקבל הלגיטימציה שלכם. אנחנו יוצאים מהארון כי רצינו לשתף אתכם במשהו אישי על עצמנו.

בפעם הבאה שמישהו יבוא יספר לכם משהו אישי, פשוט תגידו תודה על השיתוף, שזה לא מובן מאליו. נסו פחות להתעסק בעבר: "מי יודע", "איך ידעת", "מתי גילית". התמקדו בהווה ובעתיד: איך הוא/יא מרגיש/ה עם הסיטואציה? האם ואיך אפשר לעזור? האם הוא/יא רוצה זוגיות, נמצא/ת בזוגיות?"


זכרו להפגין שמחה, תקווה ואופטימיות לעתיד, בלי יותר מידי להלחיץ ("אין, מי שיהיה בן/ת הזוג שלך פשוט זכה") ופשוט דברו מהלב





אתה הומו? מה זה אומר?


כן. אני הומו. גיי. מה שנוח לכם יותר.

זה אומר שאני נמשך אל אדם מהמגדר שלי - וכאן באה ההדגשה - גם בלב.

קל/נוח לצמצם את המונח "הומו" לקללה, ל"נטייה מינית" (מונח שגוי מיסודו בעצמו) או לעניינים מיניים בלבד.

להיות הומו זה לא רק "נטייה מינית" או "משיכה רומנטית". זו נטיית הלב. אני לא הומו רק בחדר השינה.ההומואיות שלי מתבטאת גם בלאהוב גבר. ברצון להיות לצידו. להקים איתו משפחה. גם הלב שלי הומו. גם הראש. כל כולי. אני הומו בכל רמ"ח איבריי, רגשותיי ומחשבותיי.

התאהבת פעם? זה היה רק בגלל מה שיש לו/ה בין הרגליים? אני מאוד מקווה בשבילך שלא.

מתאהבים בנפש. בכימיה. בשיחה. ברינונים שהוא/יא עושה לך בלב. בחיבוק שלו/ה. בגלל מי שהוא/יא ומה שהו/יא. ערכיו/ה, אישיותו/ה, מחשבותיו/ה. עצמו/ה.

כן, אני יודע מה עובר לכם עכשיו בראש: הומו = משאית עם גברים מענטזים בחוטיני. נצנצים. קונפטי. נוצות. עופרה חזה. איידס. סמים. פורקן עול. מסיבות מין. סדום ועמורה. תועבה.

סטיגמה.

כמה הומואים אתם מכירים באמת, היכרות אישית קרובה, ולא כתדמית? כמה מהם מסוממים? לובשי חוטיני? נשאים? על משאיות? כמו בכל חברה, גם בקהילה הגאה יש גיוון (למשל, למעלה מ-320,000 צועדים וצועדות בבגדים מלאים במצעד התל-אביבי) ויש שוליים רעשניים (20 גברים על משאיות). סינק וידיאו בן 15 שניות על מצעד הגאווה לא יכול להציג את מורכבות המציאות והאוכלוסיה הגאה על שלל רבדיה.




אתה בטוח שאתה הומו?


כן. במאת האחוזים. אין לי שום צל ספק. אף פעם גם לא היה.

בשום שלב לא היה לי ספק שאני הומו ולא היו לי ייסורי/נקיפות מצפון על כך. לא היתה סתירה פנימית, שנאה/אי-קבלה עצמית, ניסיונות (אבודים מראש ומזיקים) לשינוי הנטייה המולדת או ניסיונות להילחם בה. להפך.

אני יודע שאני מקרה חריג. ידעתי מי אני, ידעתי שאני הומו, ידעתי מה זה אומר להיות הומו וחייתי עם עצמי בשלום לגמרי מגיל מאוד מאוד צעיר. תמיד קיבלתי את עצמי באהבה, תרתי משמע.

כאן גם כדאי להדגיש, החיים דינימיים. זה מי שאני היום. בדיוק כמוכם, ההעדפות והטעמים שלי משתנים. זה לא אומר שאני אהיה מי שאני בהמשך. פעם לא אהבתי לאכול ירקות בכלל. היום זו הקנייה המרכזית שלי. אין לדעת מה יוליד יום.

זו תכונה מולדת שלא ניתנת לשינוי. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא, עוד נגיע גם לזה). כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף. או שנולדת ככה או שלא. תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




איך ידעת שאתה הומו?


לא צריך לדעת או לנסות (עם אישה/גבר) כדי "להיות בטוחים" או "כדי לדעת".

בואו. עמוק עמוק בפנים אתם יודעים מי ומה אתם (ואם לא – הגיע הזמן לדבר עם עצמכם באופן פתוח).

גם אני.

זה ישמע הכי קלישאתי שיש, אבל התשובה היא שפשוט מרגישים, בדיוק כפי שאתם עצמכם מרגישים למי אתם נמשכים (למגדר אחד, או כמה, או חלק, או בכלל לא – הכל בסדר, הכל תקין והכל הולך!).




מתי ידעת שאתה הומו?


מאז ומעולם.

כשאני הולך מאוד מאוד אחורה (יש לי זיכרון מאוד טוב; לטוב ולרע) ומשחזר התנהגויות שלי בגילאי גן, אני מבין שכבר בגילאי 3-4-5 נמשכתי לבנים: רוצה להיות חבר של מי שמשך אותי. חיפשתי את חברתו וחברותו.

סביב כיתה ג' זה כבר עלה שלב: אני זוכר שאמרתי לעצמי שיש מישהו שהוא מאוד מאוד יפה בכיתה. עדין לא עשיתי עם זה משהו. רק רציתי להיות בחברתו כמה שיותר, מעבר לחברות רגילה.




למה בכלל לספר? את מי זה מעניין? למי אכפת?


אצל חלק מהמשפחה שלנו יש נושאים שאסור לדבר עליהם (במודע או שלא), כנראה מתוך חשש שהמשפחה הכל כך מגובשת הזו לא תשמור על לכידות, שחס וחלילה לא תיפרם.

ב-33 שנות חיי הקצרים (אך הדחוסים), חוויתי מה קורה כשלא מדברים: הייתי נוכח-פעיל ב-2 שבעות כאלה כשאיבדנו בני משפחה.

אבל, בסוף, כשמדחיקים, הדברים צפים. תמיד. לכן, למדתי על בשרי שעדיף לדבר. אפילו לריב. לשמוע ולהשמיע, גם אם "זה לא נעים". אני מאמין בלפתוח את הפצע, לחפור בו, לנתח, לנקז, לחטא, ולסגור היטב. כן, שתישאר צלקת. לא מוסתרת. גלויה. שנראה, נזכור ונלמד ממנה. אין אצלי שום טאבו שאסור לדבר עליו, ולא יהיה (אני מקווה).

למה לספר? כי זו שליחות.

מי שחושב שאני הלהטב"ק היחיד במשפחה, שאני יחיד במינו, טועה. קודם כל, סטטיסטית, זה לא יתכן (ראו שאלות בפרק "המשפחה"). וב' - אני יודע ומכיר גייז נוספים במשפחה (לפעמים הם שיתפו אותי; לפעמים ממקורות חיצוניים). אז אם את/ה מתבלט/ת, מבולבל/ת, חושש/ת, סקרן/ית, תדע/י שזה בסדר גמור! מותר לגשש באפלה ולחקור מי את/ה עד שתמצא/י את התשובות שמתאימות רק לך. וגם התשובות שתמצא/י, הן לגיטימיות לגמרי! את/ה מי שאת/ה – ואת/ה הכי מושלם/ת שיש. את/ה לא היחיד/ה, ואת/ה בטח לא לבד.

ואם את/ה גיי, לא יקרה לך כלום.

אפשר לצאת מהארון ולהיות מאושרים/ות. את/ה תהיה מי שאת/ה והשמיים לא יפלו. מבטיח. זה אפשרי. למצוא אהבת אמת הדדית. לחיות חיים חופשיים ועצמאיים לגמרי בכל תחום (אישי, מקצועי, משפחתי), שמחים ומאושרים. אלה שאוהבים/ות אתכם/ות באמת, ימשיכו להיות לצידכם/ן, גם אם יקח להם/ן קצת זמן (לפעמים הם/ן יתכנסו קצת בארון שעזבתם/ן – אבל בסוף גם זה עובר). אתם/ן ראויים/ות לאהבה, אתם/ן לא לבד ולא תהיו לבד ולא תגיעו לרחוב.




בשביל מה צריך את כל הפומביות הזו, את הפרובוקטיביות הזו? תעשה מה שאתה רוצה בשקט בחדר.


לבקש ממני להיות הומו "בשקט" "לא ליד הילדים, כי הם קטנים", או "רק בחדר", זה בעצם להגיד לי: "תחזור לארון ושם מותר לך לעשות מה שאתה רוצה". ובכן, זה לא הולך לקרות.

כשהומואים מתחבקים, מתנשקים או סתם מחזיקים ידיים ברחוב זה מגעיל, בוטה, פרובוקציה, לא חינוכי, מקומם, ׳בשביל מה צריך את זה?!׳, זה פוגע ברגשות הזולת. אבל כשסטרייטים עושים את אותו הדבר בדיוק - זו הרומנטיקה בהתגלמותה, אהבה, משהו שגורם לאנשים לחייך. לא, זו לא פרובוקציה. זו פשוט אהבה.

אם ארצה להתנשק, להתחבק, ללטף או להחזיק ידיים עם בן הזוג שלי (או כל גילוי חיבה אחר), אעשה זאת, גם מול הפנים שלכם ושל הילדים שלכם. תתרגלו. זה מה שיש. בדיוק כמו שמותר לכם להפגין אהבה בפומבי (ואתם עושים זאת, אפילו כבדרך אגב, בלי לשים לב, גם אם אתם חושבים שלא), כך גם אני.

הכלל פשוט: אל תבקשו ממני משהו שלא הייתם מבקשים מסטרייט.

ויש סיבה נוספת: להראות אופק טוב וחיובי, נקודת אור, לאותו/ה גיי שנמצא/ת כרגע בארון ומפחד/ת ומבחינתו/ה החיים שלו/ה נגמרו.

גם להתחתן בגיל מאוחר, לרקוד מעורב בחתונות, להיות בת ולהתגייס לצה"ל, להיות אישה עם קריירה תובענית, לגור ביחד הרבה לפני החתונה, היו נחשבים כ"פרובוקציה" לפני פחות מחצי עשור. מה לא היה נחשב לפרובוקציה? להטריד מינית. זה היה אפילו לגיטימי. מקובל. ולא לפני הרבה זמן. כולה שנתיים.

הזמנים השתנו. תתקדמו.




איך להסביר לילדים?


קודם כל, אין דבר כזה שהילדים שלכם לא ידעו. הם ידעו בסופו של דבר.

זו הבחירה שלכם, כהורים, האם לתווך להם את המציאות או לא. אם בחרתם שכן, שקלו כל מילה לפני שהפה נפתח.

מניסיון, ככל שהילדים קטנים יותר, כך הם מקבלים את הסיטואציה באופן הכי טבעי והכי מדהים שאפשר, כי אין להם את החסמים והתבניות המחשבתיות שיש לנו, המבוגרים.

הדוגמא הכי טובה: סבא עמנואל. למרות שאיבד עין שלא הוחלפה בעין תותבת בתאונת דרכים קשה, אנחנו הנכדים (פרט לנכדה אחת), קיבלנו את זה בצורה הכי טבעית וסולידית שיש. קיבלנו את סבא כמו כל סבא, חיבקנו ונישקנו אותו. לרובנו היו סבא ו/או סבתא נוספים בעלי זוג עיניים, היו לנו קני מידה להשוואה, ולמרות זאת - סבא היה סבא.

ילדים תמיד היו מתקדמים יותר מהמבוגרים (לא רק בזירה הטכנולוגית). רובם כבר נתקלו במשפחה גאות בגן, בבית הספר, בטלוויזיה ובאינטרנט (ואם נדמה לכם שאין מצב – אתם לא מכירים את הילדים שלכם מספיק). כן, גם במוסדות חינוך דתיים ואפילו חרדיים.

כל משפחה והדינמיקה המשפחתית שלה. אין דרך גורפת איך להעביר את המסר.

זו הבחירה ההורית שלכם אם ואיך לספר להם, לנהל איתם על זה שיחה, להקריא סיפור לפני השינה (לא חסרים סיפורים על סוגי משפחות שונות, למשל), או פשוט לתת להם לפגוש את המציאות במפגש המשפחתי. זו החלטה שלכם. להסתיר – אתם לא תוכלו להסתיר מהם.

ובכל זאת, באופן כללי,

הנה כמה דברים שלא מומלץ להגיד: זו לא הדרך שלנו; זה נגד התורה (זה פשוט לא נכון); זה מה שהוא – אבל אצלנו לא מתנהגים ככה; הוא משפחה שלנו – אבל אנחנו לא מקבלים את זה; הוא בחר בזה; הוא מסכן; אנחנו מרחמים עליו; צריך להתפלל עליו; משפחה לא בוחרים (טעות!) וזה מי שהוא וזה מה שיש וכיו"ב.

הנה כמה דברים שכן אפשר להגיד: כמו שחלק מאיתנו נולדו עם שיער בלונדיני או שחור, עם עיניים חומות או ירוקות, ככה אביתר נולד כמישהו שאוהב בנים ולא בנות; במשפחה שלנו יש מקום לכולם, אנחנו מקבלים בשמחה ובאהבה כל אדם, גם אם הוא שונה או אחר מאיתנו; אנחנו מכירים את אביתר כבר הרבה שנים ומכירים הרבה מאוד תכונות שלו, למשל_________, שמחנו שהוא שיתף אותנו בתכונה נוספת על עצמו; בבית שלנו אפשר להיות מי שאנחנו ויש מספיק מקום לכולם; את/ה בטח יודע/ת את זה, אבל חשבו לנו להגיד לך את זה בקול: אצלנו תוכל/י להיות מי שאת/ה ולשתף אותנו בכל דבר שתבחר/י, בלי לחשוש. תמיד יהיה לך מקום וכד'.




אני לא מוכן שתהיה הומו ליד הילדים שלי/אני לא רוצה שהילדים שלי ידעו


כן, יש הבדל בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו.

הרבה מתבלבלים וחושבים שהם מקבלים, עד שמגיע רגע האמת ואני מחזיק ידיים או מנשק מישהו.

כל הבקשות הללו (לא ליד הילדים, למשל) לא לגיטימיות כי הן מבקשות דבר אחד: תחזור לארון, זה לא נעים לי בעין.

אני מבהיר: זה פשוט לא הולך לקרות.

הילדים שלכם לא יהפכו להיות גייז כי הם יחשפו אלי. זה לא עובד ככה. לא מתעורר לו איזה יצר רדום. או שנולדים ככה או שלא. הראייה הכי טובה: רוב הילדים של משפחות גאות הם סטרייטים.

נטייה מינית היא תכונה מולדת. היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם. פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מבנה גוף. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא.

מי שאומר שהוא מקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא.

אין דרך להסתיר את הסיטואציה מהילדים. ואין גם למה. אם אתם לא תתווכו את המציאות לילדים שלכם (תשובה בשאלה נפרדת), המציאות עצמה תפגוש אותם באירוע המשפחתי הבא. זה לא שאני הולך ללבוש חוטיני, קונפטי ונצנצים (על הסטיגמה הכל כך שגויה הזו על הקהילה הגאה – בשאלה נפרדת), אבל מצד שני, בדיוק כמו אצל בני המשפחה הסטרייטים, אני לא מתכוון להסתיר/להחביא את מי שאני או את בן זוגי וילדיי, לכשיהיו (בעז"ה). לא הייתם מבקשים את זה מהם. אין סיבה שתבקשו את זה ממני.




אתה בזוגיות? יש לך בן זוג? היה לך בן זוג?


היו לי מערכות יחסים.

חלקכם גם הכירו את בני הזוג שלי לאורך הדרך. אני איש של מערכות יחסים ארוכות (מכמה חודשים ועד כמה שנים טובות ורציפות ביחד) - עניין לא מובן מאליו בעידן שלנו היום, בטח בעולם הגאה. אני יודע שאני בר מזל שזכיתי שיהיו לצידי בני זוג טובים ומדהימים, אחד אחד.




אני לא יכול/ה לארח אותך אצלנו יותר/ אתה לא יכול לבוא עם בן הזוג (העתידי) שלך אלינו


הפער בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו הוא מתעתע.

הרבה חושבים שהם מקבלים והכל, עד שמגיע רגע האמת.

אעשה את זה קל, ובאהבה גדולה.

מי ש"אני מקבל ואוהב אותך", אבל לא יכול/רוצה לארח אותי יותר, יבקש ממני לא לספר לילדים, "לא להיות הומו" בחברתו או לא להגיע לאירוע עם בן זוגי – לא יקרה.

בדיוק כמו שלא תגידו לקרוב משפחה סטרייט להימנע מלהגיע עם בן זוג שלו לאירוע משפחתי, כך לא ראוי להעלות על דל שפתיכם בקשה שכזו לגביי.

מי שמקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא. תאמינו לי, אני משתדל מאות לקבל אתכם/ן כמו שאתם/ן, למרות שאני לא תמיד מסכים/ן עם מי שאתם/ן ומה שאתם/ן.

ואם אתם/לא, חבל, אבל אנחנו לא נוכל להמשיך להיות בקשר כלשהו.




תגיד את האמת: זו בחירה להיות הומו, לא? עברת משהו בחיים? נולדת ככה?


אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. זו לא בחירה (נולדתם או בחרתם להיוולד סטרייטים?).

היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

לא עברתי טראומה כלשהי.

גם לא טראומה מינית.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה "גברי"/"נשי"/"דומיננטי"/"רסציבי" מידי.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא.

לא כי אני בן בכור או כי פגשתי הומו בצעירותי... אין לי מושג.

פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא).

תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




למה דווקא עכשיו?


קודם כל בואו נמנע מספקולציות. אין קשר לראש השנה, יו"כ או לחשבון נפש. התזמון מקרי בהחלט.

תהליך היציאה מהארון שלי לא החל עכשיו. אני יוצא מהארון מגיל 14, כולל מול בני משפחה (אגב, אף פעם לא ביקשתי מהם לא לספר). מבחינתי להיות הומו זה לא אישיו ולא הרגשתי את הצורך להסתיר את זה אף פעם. לא באמת הייתי בארון. אף פעם השאלה לא היתה "האם" או "מתי" אלא בעיקר – "איך".

שיחת יציאה מהארון אורכת בממוצע שעה וחצי. אנחנו משפחה עצומה. זה גובה ממני המון אנרגיות וזמן שפשוט אין לי אותם. חיפשתי קונספט קולקטיבי אך אישי. במשך חצי עשור (פלוס) שאני לועס את המחשבות שלי איך לעשות את המהלך המשפחתי הפומבי (אבל אישי) הזה, באופן הכי נכון, לא רק בשבילי אלא גם בשבילכם (סטרייטים וגייז כאחד). המון רעיונות וקונספטים ננטשו בדרך, עד שהגעתי לרעיון הנוכחי, שגם אותו לקח די הרבה זמן לבנות, ללטש ולצקת בו תוכן.

אז למה עכשיו? כי עכשיו סיימתי להקים את האתר.

חיפשתי קונספט שימנע מבוכה (שלכם, כמו בחלק מהשיחות פנים מול פנים) אבל עדין יעניק את כל התשובות לכל השאלות (שמשיחה לשיחה די חוזרת על עצמן), כולל שאלות מסקרנות שלא נעים לשאול, וגם שיהיה מקום לדיאלוג.

יש פה גם את אפקט הראשוניות. אני ההומו המוצהר הראשון במשפחה. יש כאן חרישת תלם כדי שלבאים בתור אחריי יהיה (הרבה) יותר קל. ויהיה. הם לא יצטרכו את כל הממבו-ג'מבו הזה.

אם זה היה אפשרי, הייתי יושב ומדבר איתכם/ן אחד על אחד/ת ועונה על כל השאלות. וזה עדין אפשרי! אם אתם/ן מרגישים/ן שיש צורך בשיחה של אחד על אחד/ת או יותר, מוזמנים/ות ליזום, אשמח!




מתי התחלת לצאת מהארון?


אתה אף פעם לא מפסיק לצאת מהארון. בית ספר, תנועה, צבא, לימודים, מקומות עבודה, פגישות מחזור, אירועים משפחתיים - תמיד יהיה שם מישהו קצת פחות מעודכן.

בגיל 14 התחלתי לצאת מהארון מול האנשים קרובים אלי שמטבע הדברים (בתת מודע וגם לא) ידעתי שיקבלו אותי, ירעיפו עלי אהבה וינסכו בי ביטחון. לאט לאט המעגלים התרחבו עוד ועוד.




"אני לא מופתע/ת", "ידעתי", "צפוי", "היתה לי הרגשה", "זה היה לי ברור", "ראו עליך"


בואו ננסה להימנע מתגובות שכאלה.

לא מחלקים מדליות למי ש"צדק" או ניחש נכון. לא נעים להגיד, אבל כרגע אתם לא מרכז העניין. זה שיצא/ה בפניכם/ן, לעומת זאת, כן.

שיתפו אתכם במשהו אינטימי כי הרגישו מספיק קרובים אליכם. נכון שאין תגובה נכונה או לא נכונה, אך בכל זאת, גם "אני מקבל אותך כמו שאתה" זו לא בדיוק הדרך להעביר את התחושות שלכם, גם אם כוונתכם טובה. למה? כי זו קצת מתנשא. אף אחד לא צריך את האישור שלכם, בטח לא זה שיוצא/ת בפניכם. אנחנו לא עושים זאת כדי לקבל הלגיטימציה שלכם. אנחנו יוצאים מהארון כי רצינו לשתף אתכם במשהו אישי על עצמנו.

בפעם הבאה שמישהו יבוא יספר לכם משהו אישי, פשוט תגידו תודה על השיתוף, שזה לא מובן מאליו. נסו פחות להתעסק בעבר: "מי יודע", "איך ידעת", "מתי גילית". התמקדו בהווה ובעתיד: איך הוא/יא מרגיש/ה עם הסיטואציה? האם ואיך אפשר לעזור? האם הוא/יא רוצה זוגיות, נמצא/ת בזוגיות?"


זכרו להפגין שמחה, תקווה ואופטימיות לעתיד, בלי יותר מידי להלחיץ ("אין, מי שיהיה בן/ת הזוג שלך פשוט זכה") ופשוט דברו מהלב





אתה הומו? מה זה אומר?


כן. אני הומו. גיי. מה שנוח לכם יותר.

זה אומר שאני נמשך אל אדם מהמגדר שלי - וכאן באה ההדגשה - גם בלב.

קל/נוח לצמצם את המונח "הומו" לקללה, ל"נטייה מינית" (מונח שגוי מיסודו בעצמו) או לעניינים מיניים בלבד.

להיות הומו זה לא רק "נטייה מינית" או "משיכה רומנטית". זו נטיית הלב. אני לא הומו רק בחדר השינה.ההומואיות שלי מתבטאת גם בלאהוב גבר. ברצון להיות לצידו. להקים איתו משפחה. גם הלב שלי הומו. גם הראש. כל כולי. אני הומו בכל רמ"ח איבריי, רגשותיי ומחשבותיי.

התאהבת פעם? זה היה רק בגלל מה שיש לו/ה בין הרגליים? אני מאוד מקווה בשבילך שלא.

מתאהבים בנפש. בכימיה. בשיחה. ברינונים שהוא/יא עושה לך בלב. בחיבוק שלו/ה. בגלל מי שהוא/יא ומה שהו/יא. ערכיו/ה, אישיותו/ה, מחשבותיו/ה. עצמו/ה.

כן, אני יודע מה עובר לכם עכשיו בראש: הומו = משאית עם גברים מענטזים בחוטיני. נצנצים. קונפטי. נוצות. עופרה חזה. איידס. סמים. פורקן עול. מסיבות מין. סדום ועמורה. תועבה.

סטיגמה.

כמה הומואים אתם מכירים באמת, היכרות אישית קרובה, ולא כתדמית? כמה מהם מסוממים? לובשי חוטיני? נשאים? על משאיות? כמו בכל חברה, גם בקהילה הגאה יש גיוון (למשל, למעלה מ-320,000 צועדים וצועדות בבגדים מלאים במצעד התל-אביבי) ויש שוליים רעשניים (20 גברים על משאיות). סינק וידיאו בן 15 שניות על מצעד הגאווה לא יכול להציג את מורכבות המציאות והאוכלוסיה הגאה על שלל רבדיה.




אתה בטוח שאתה הומו?


כן. במאת האחוזים. אין לי שום צל ספק. אף פעם גם לא היה.

בשום שלב לא היה לי ספק שאני הומו ולא היו לי ייסורי/נקיפות מצפון על כך. לא היתה סתירה פנימית, שנאה/אי-קבלה עצמית, ניסיונות (אבודים מראש ומזיקים) לשינוי הנטייה המולדת או ניסיונות להילחם בה. להפך.

אני יודע שאני מקרה חריג. ידעתי מי אני, ידעתי שאני הומו, ידעתי מה זה אומר להיות הומו וחייתי עם עצמי בשלום לגמרי מגיל מאוד מאוד צעיר. תמיד קיבלתי את עצמי באהבה, תרתי משמע.

כאן גם כדאי להדגיש, החיים דינימיים. זה מי שאני היום. בדיוק כמוכם, ההעדפות והטעמים שלי משתנים. זה לא אומר שאני אהיה מי שאני בהמשך. פעם לא אהבתי לאכול ירקות בכלל. היום זו הקנייה המרכזית שלי. אין לדעת מה יוליד יום.

זו תכונה מולדת שלא ניתנת לשינוי. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא, עוד נגיע גם לזה). כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף. או שנולדת ככה או שלא. תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




איך ידעת שאתה הומו?


לא צריך לדעת או לנסות (עם אישה/גבר) כדי "להיות בטוחים" או "כדי לדעת".

בואו. עמוק עמוק בפנים אתם יודעים מי ומה אתם (ואם לא – הגיע הזמן לדבר עם עצמכם באופן פתוח).

גם אני.

זה ישמע הכי קלישאתי שיש, אבל התשובה היא שפשוט מרגישים, בדיוק כפי שאתם עצמכם מרגישים למי אתם נמשכים (למגדר אחד, או כמה, או חלק, או בכלל לא – הכל בסדר, הכל תקין והכל הולך!).




מתי ידעת שאתה הומו?


מאז ומעולם.

כשאני הולך מאוד מאוד אחורה (יש לי זיכרון מאוד טוב; לטוב ולרע) ומשחזר התנהגויות שלי בגילאי גן, אני מבין שכבר בגילאי 3-4-5 נמשכתי לבנים: רוצה להיות חבר של מי שמשך אותי. חיפשתי את חברתו וחברותו.

סביב כיתה ג' זה כבר עלה שלב: אני זוכר שאמרתי לעצמי שיש מישהו שהוא מאוד מאוד יפה בכיתה. עדין לא עשיתי עם זה משהו. רק רציתי להיות בחברתו כמה שיותר, מעבר לחברות רגילה.




למה בכלל לספר? את מי זה מעניין? למי אכפת?


אצל חלק מהמשפחה שלנו יש נושאים שאסור לדבר עליהם (במודע או שלא), כנראה מתוך חשש שהמשפחה הכל כך מגובשת הזו לא תשמור על לכידות, שחס וחלילה לא תיפרם.

ב-33 שנות חיי הקצרים (אך הדחוסים), חוויתי מה קורה כשלא מדברים: הייתי נוכח-פעיל ב-2 שבעות כאלה כשאיבדנו בני משפחה.

אבל, בסוף, כשמדחיקים, הדברים צפים. תמיד. לכן, למדתי על בשרי שעדיף לדבר. אפילו לריב. לשמוע ולהשמיע, גם אם "זה לא נעים". אני מאמין בלפתוח את הפצע, לחפור בו, לנתח, לנקז, לחטא, ולסגור היטב. כן, שתישאר צלקת. לא מוסתרת. גלויה. שנראה, נזכור ונלמד ממנה. אין אצלי שום טאבו שאסור לדבר עליו, ולא יהיה (אני מקווה).

למה לספר? כי זו שליחות.

מי שחושב שאני הלהטב"ק היחיד במשפחה, שאני יחיד במינו, טועה. קודם כל, סטטיסטית, זה לא יתכן (ראו שאלות בפרק "המשפחה"). וב' - אני יודע ומכיר גייז נוספים במשפחה (לפעמים הם שיתפו אותי; לפעמים ממקורות חיצוניים). אז אם את/ה מתבלט/ת, מבולבל/ת, חושש/ת, סקרן/ית, תדע/י שזה בסדר גמור! מותר לגשש באפלה ולחקור מי את/ה עד שתמצא/י את התשובות שמתאימות רק לך. וגם התשובות שתמצא/י, הן לגיטימיות לגמרי! את/ה מי שאת/ה – ואת/ה הכי מושלם/ת שיש. את/ה לא היחיד/ה, ואת/ה בטח לא לבד.

ואם את/ה גיי, לא יקרה לך כלום.

אפשר לצאת מהארון ולהיות מאושרים/ות. את/ה תהיה מי שאת/ה והשמיים לא יפלו. מבטיח. זה אפשרי. למצוא אהבת אמת הדדית. לחיות חיים חופשיים ועצמאיים לגמרי בכל תחום (אישי, מקצועי, משפחתי), שמחים ומאושרים. אלה שאוהבים/ות אתכם/ות באמת, ימשיכו להיות לצידכם/ן, גם אם יקח להם/ן קצת זמן (לפעמים הם/ן יתכנסו קצת בארון שעזבתם/ן – אבל בסוף גם זה עובר). אתם/ן ראויים/ות לאהבה, אתם/ן לא לבד ולא תהיו לבד ולא תגיעו לרחוב.




בשביל מה צריך את כל הפומביות הזו, את הפרובוקטיביות הזו? תעשה מה שאתה רוצה בשקט בחדר.


לבקש ממני להיות הומו "בשקט" "לא ליד הילדים, כי הם קטנים", או "רק בחדר", זה בעצם להגיד לי: "תחזור לארון ושם מותר לך לעשות מה שאתה רוצה". ובכן, זה לא הולך לקרות.

כשהומואים מתחבקים, מתנשקים או סתם מחזיקים ידיים ברחוב זה מגעיל, בוטה, פרובוקציה, לא חינוכי, מקומם, ׳בשביל מה צריך את זה?!׳, זה פוגע ברגשות הזולת. אבל כשסטרייטים עושים את אותו הדבר בדיוק - זו הרומנטיקה בהתגלמותה, אהבה, משהו שגורם לאנשים לחייך. לא, זו לא פרובוקציה. זו פשוט אהבה.

אם ארצה להתנשק, להתחבק, ללטף או להחזיק ידיים עם בן הזוג שלי (או כל גילוי חיבה אחר), אעשה זאת, גם מול הפנים שלכם ושל הילדים שלכם. תתרגלו. זה מה שיש. בדיוק כמו שמותר לכם להפגין אהבה בפומבי (ואתם עושים זאת, אפילו כבדרך אגב, בלי לשים לב, גם אם אתם חושבים שלא), כך גם אני.

הכלל פשוט: אל תבקשו ממני משהו שלא הייתם מבקשים מסטרייט.

ויש סיבה נוספת: להראות אופק טוב וחיובי, נקודת אור, לאותו/ה גיי שנמצא/ת כרגע בארון ומפחד/ת ומבחינתו/ה החיים שלו/ה נגמרו.

גם להתחתן בגיל מאוחר, לרקוד מעורב בחתונות, להיות בת ולהתגייס לצה"ל, להיות אישה עם קריירה תובענית, לגור ביחד הרבה לפני החתונה, היו נחשבים כ"פרובוקציה" לפני פחות מחצי עשור. מה לא היה נחשב לפרובוקציה? להטריד מינית. זה היה אפילו לגיטימי. מקובל. ולא לפני הרבה זמן. כולה שנתיים.

הזמנים השתנו. תתקדמו.




איך להסביר לילדים?


קודם כל, אין דבר כזה שהילדים שלכם לא ידעו. הם ידעו בסופו של דבר.

זו הבחירה שלכם, כהורים, האם לתווך להם את המציאות או לא. אם בחרתם שכן, שקלו כל מילה לפני שהפה נפתח.

מניסיון, ככל שהילדים קטנים יותר, כך הם מקבלים את הסיטואציה באופן הכי טבעי והכי מדהים שאפשר, כי אין להם את החסמים והתבניות המחשבתיות שיש לנו, המבוגרים.

הדוגמא הכי טובה: סבא עמנואל. למרות שאיבד עין שלא הוחלפה בעין תותבת בתאונת דרכים קשה, אנחנו הנכדים (פרט לנכדה אחת), קיבלנו את זה בצורה הכי טבעית וסולידית שיש. קיבלנו את סבא כמו כל סבא, חיבקנו ונישקנו אותו. לרובנו היו סבא ו/או סבתא נוספים בעלי זוג עיניים, היו לנו קני מידה להשוואה, ולמרות זאת - סבא היה סבא.

ילדים תמיד היו מתקדמים יותר מהמבוגרים (לא רק בזירה הטכנולוגית). רובם כבר נתקלו במשפחה גאות בגן, בבית הספר, בטלוויזיה ובאינטרנט (ואם נדמה לכם שאין מצב – אתם לא מכירים את הילדים שלכם מספיק). כן, גם במוסדות חינוך דתיים ואפילו חרדיים.

כל משפחה והדינמיקה המשפחתית שלה. אין דרך גורפת איך להעביר את המסר.

זו הבחירה ההורית שלכם אם ואיך לספר להם, לנהל איתם על זה שיחה, להקריא סיפור לפני השינה (לא חסרים סיפורים על סוגי משפחות שונות, למשל), או פשוט לתת להם לפגוש את המציאות במפגש המשפחתי. זו החלטה שלכם. להסתיר – אתם לא תוכלו להסתיר מהם.

ובכל זאת, באופן כללי,

הנה כמה דברים שלא מומלץ להגיד: זו לא הדרך שלנו; זה נגד התורה (זה פשוט לא נכון); זה מה שהוא – אבל אצלנו לא מתנהגים ככה; הוא משפחה שלנו – אבל אנחנו לא מקבלים את זה; הוא בחר בזה; הוא מסכן; אנחנו מרחמים עליו; צריך להתפלל עליו; משפחה לא בוחרים (טעות!) וזה מי שהוא וזה מה שיש וכיו"ב.

הנה כמה דברים שכן אפשר להגיד: כמו שחלק מאיתנו נולדו עם שיער בלונדיני או שחור, עם עיניים חומות או ירוקות, ככה אביתר נולד כמישהו שאוהב בנים ולא בנות; במשפחה שלנו יש מקום לכולם, אנחנו מקבלים בשמחה ובאהבה כל אדם, גם אם הוא שונה או אחר מאיתנו; אנחנו מכירים את אביתר כבר הרבה שנים ומכירים הרבה מאוד תכונות שלו, למשל_________, שמחנו שהוא שיתף אותנו בתכונה נוספת על עצמו; בבית שלנו אפשר להיות מי שאנחנו ויש מספיק מקום לכולם; את/ה בטח יודע/ת את זה, אבל חשבו לנו להגיד לך את זה בקול: אצלנו תוכל/י להיות מי שאת/ה ולשתף אותנו בכל דבר שתבחר/י, בלי לחשוש. תמיד יהיה לך מקום וכד'.




אני לא מוכן שתהיה הומו ליד הילדים שלי/אני לא רוצה שהילדים שלי ידעו


כן, יש הבדל בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו.

הרבה מתבלבלים וחושבים שהם מקבלים, עד שמגיע רגע האמת ואני מחזיק ידיים או מנשק מישהו.

כל הבקשות הללו (לא ליד הילדים, למשל) לא לגיטימיות כי הן מבקשות דבר אחד: תחזור לארון, זה לא נעים לי בעין.

אני מבהיר: זה פשוט לא הולך לקרות.

הילדים שלכם לא יהפכו להיות גייז כי הם יחשפו אלי. זה לא עובד ככה. לא מתעורר לו איזה יצר רדום. או שנולדים ככה או שלא. הראייה הכי טובה: רוב הילדים של משפחות גאות הם סטרייטים.

נטייה מינית היא תכונה מולדת. היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם. פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מבנה גוף. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא.

מי שאומר שהוא מקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא.

אין דרך להסתיר את הסיטואציה מהילדים. ואין גם למה. אם אתם לא תתווכו את המציאות לילדים שלכם (תשובה בשאלה נפרדת), המציאות עצמה תפגוש אותם באירוע המשפחתי הבא. זה לא שאני הולך ללבוש חוטיני, קונפטי ונצנצים (על הסטיגמה הכל כך שגויה הזו על הקהילה הגאה – בשאלה נפרדת), אבל מצד שני, בדיוק כמו אצל בני המשפחה הסטרייטים, אני לא מתכוון להסתיר/להחביא את מי שאני או את בן זוגי וילדיי, לכשיהיו (בעז"ה). לא הייתם מבקשים את זה מהם. אין סיבה שתבקשו את זה ממני.




אתה בזוגיות? יש לך בן זוג? היה לך בן זוג?


היו לי מערכות יחסים.

חלקכם גם הכירו את בני הזוג שלי לאורך הדרך. אני איש של מערכות יחסים ארוכות (מכמה חודשים ועד כמה שנים טובות ורציפות ביחד) - עניין לא מובן מאליו בעידן שלנו היום, בטח בעולם הגאה. אני יודע שאני בר מזל שזכיתי שיהיו לצידי בני זוג טובים ומדהימים, אחד אחד.




אני לא יכול/ה לארח אותך אצלנו יותר/ אתה לא יכול לבוא עם בן הזוג (העתידי) שלך אלינו


הפער בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו הוא מתעתע.

הרבה חושבים שהם מקבלים והכל, עד שמגיע רגע האמת.

אעשה את זה קל, ובאהבה גדולה.

מי ש"אני מקבל ואוהב אותך", אבל לא יכול/רוצה לארח אותי יותר, יבקש ממני לא לספר לילדים, "לא להיות הומו" בחברתו או לא להגיע לאירוע עם בן זוגי – לא יקרה.

בדיוק כמו שלא תגידו לקרוב משפחה סטרייט להימנע מלהגיע עם בן זוג שלו לאירוע משפחתי, כך לא ראוי להעלות על דל שפתיכם בקשה שכזו לגביי.

מי שמקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא. תאמינו לי, אני משתדל מאות לקבל אתכם/ן כמו שאתם/ן, למרות שאני לא תמיד מסכים/ן עם מי שאתם/ן ומה שאתם/ן.

ואם אתם/לא, חבל, אבל אנחנו לא נוכל להמשיך להיות בקשר כלשהו.




תגיד את האמת: זו בחירה להיות הומו, לא? עברת משהו בחיים? נולדת ככה?


אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. זו לא בחירה (נולדתם או בחרתם להיוולד סטרייטים?).

היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

לא עברתי טראומה כלשהי.

גם לא טראומה מינית.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה "גברי"/"נשי"/"דומיננטי"/"רסציבי" מידי.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא.

לא כי אני בן בכור או כי פגשתי הומו בצעירותי... אין לי מושג.

פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא).

תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




למה דווקא עכשיו?


קודם כל בואו נמנע מספקולציות. אין קשר לראש השנה, יו"כ או לחשבון נפש. התזמון מקרי בהחלט.

תהליך היציאה מהארון שלי לא החל עכשיו. אני יוצא מהארון מגיל 14, כולל מול בני משפחה (אגב, אף פעם לא ביקשתי מהם לא לספר). מבחינתי להיות הומו זה לא אישיו ולא הרגשתי את הצורך להסתיר את זה אף פעם. לא באמת הייתי בארון. אף פעם השאלה לא היתה "האם" או "מתי" אלא בעיקר – "איך".

שיחת יציאה מהארון אורכת בממוצע שעה וחצי. אנחנו משפחה עצומה. זה גובה ממני המון אנרגיות וזמן שפשוט אין לי אותם. חיפשתי קונספט קולקטיבי אך אישי. במשך חצי עשור (פלוס) שאני לועס את המחשבות שלי איך לעשות את המהלך המשפחתי הפומבי (אבל אישי) הזה, באופן הכי נכון, לא רק בשבילי אלא גם בשבילכם (סטרייטים וגייז כאחד). המון רעיונות וקונספטים ננטשו בדרך, עד שהגעתי לרעיון הנוכחי, שגם אותו לקח די הרבה זמן לבנות, ללטש ולצקת בו תוכן.

אז למה עכשיו? כי עכשיו סיימתי להקים את האתר.

חיפשתי קונספט שימנע מבוכה (שלכם, כמו בחלק מהשיחות פנים מול פנים) אבל עדין יעניק את כל התשובות לכל השאלות (שמשיחה לשיחה די חוזרת על עצמן), כולל שאלות מסקרנות שלא נעים לשאול, וגם שיהיה מקום לדיאלוג.

יש פה גם את אפקט הראשוניות. אני ההומו המוצהר הראשון במשפחה. יש כאן חרישת תלם כדי שלבאים בתור אחריי יהיה (הרבה) יותר קל. ויהיה. הם לא יצטרכו את כל הממבו-ג'מבו הזה.

אם זה היה אפשרי, הייתי יושב ומדבר איתכם/ן אחד על אחד/ת ועונה על כל השאלות. וזה עדין אפשרי! אם אתם/ן מרגישים/ן שיש צורך בשיחה של אחד על אחד/ת או יותר, מוזמנים/ות ליזום, אשמח!




מתי התחלת לצאת מהארון?


אתה אף פעם לא מפסיק לצאת מהארון. בית ספר, תנועה, צבא, לימודים, מקומות עבודה, פגישות מחזור, אירועים משפחתיים - תמיד יהיה שם מישהו קצת פחות מעודכן.

בגיל 14 התחלתי לצאת מהארון מול האנשים קרובים אלי שמטבע הדברים (בתת מודע וגם לא) ידעתי שיקבלו אותי, ירעיפו עלי אהבה וינסכו בי ביטחון. לאט לאט המעגלים התרחבו עוד ועוד.




"אני לא מופתע/ת", "ידעתי", "צפוי", "היתה לי הרגשה", "זה היה לי ברור", "ראו עליך"


בואו ננסה להימנע מתגובות שכאלה.

לא מחלקים מדליות למי ש"צדק" או ניחש נכון. לא נעים להגיד, אבל כרגע אתם לא מרכז העניין. זה שיצא/ה בפניכם/ן, לעומת זאת, כן.

שיתפו אתכם במשהו אינטימי כי הרגישו מספיק קרובים אליכם. נכון שאין תגובה נכונה או לא נכונה, אך בכל זאת, גם "אני מקבל אותך כמו שאתה" זו לא בדיוק הדרך להעביר את התחושות שלכם, גם אם כוונתכם טובה. למה? כי זו קצת מתנשא. אף אחד לא צריך את האישור שלכם, בטח לא זה שיוצא/ת בפניכם. אנחנו לא עושים זאת כדי לקבל הלגיטימציה שלכם. אנחנו יוצאים מהארון כי רצינו לשתף אתכם במשהו אישי על עצמנו.

בפעם הבאה שמישהו יבוא יספר לכם משהו אישי, פשוט תגידו תודה על השיתוף, שזה לא מובן מאליו. נסו פחות להתעסק בעבר: "מי יודע", "איך ידעת", "מתי גילית". התמקדו בהווה ובעתיד: איך הוא/יא מרגיש/ה עם הסיטואציה? האם ואיך אפשר לעזור? האם הוא/יא רוצה זוגיות, נמצא/ת בזוגיות?"


זכרו להפגין שמחה, תקווה ואופטימיות לעתיד, בלי יותר מידי להלחיץ ("אין, מי שיהיה בן/ת הזוג שלך פשוט זכה") ופשוט דברו מהלב





אני חושב/ת שאני גם, אתה יודע, כמוך. איך אפשר לדעת בוודאות?


קודם כל, תודה ששיתפתם והייתם אמיצים מספיק לבדוק מול עצמכם מי אתם ומה אתם.

התשובה פשוטה: מרגישים.

אני מאמין (וגם המדע, הרפואה והפסיכולוגיה) שכולנו נולדנו על הספקרטום בין משיכה לגברים ולנשים.

כל אחד מאיתנו ממוקם באופן אישי, מיוחד ושונה על הציר: יש כאלה שימשכו לגמרי לנשים או לגברים, ויש כאלה שהם גם וגם, או קצת וקצת, או לפעמים פה ולפעמים שם.

יש לא מעט בני משפחה וחברים שהתוודו בפניי שהם סקרנים ורוצים לנסות אבל פוחדים לגלות מה יקרה כשילחצו על הכפתור, כשיפתחו את תיבת הפנדורה.

נכון, צריך כנות עצומה, אומץ, כדי להיות פתוחים לנסות, להתנסות, לחוות ולנהל עם עצמכם דיאלוג כן ואמיתי: "זה מתאים לי", "זה לא", או "אולי זה יכול להתאים לי". במקרה הכי גרוע, יוסר הספק ותגלו על עצמכם משהו חדש שעדין לא ידעתם או שתחזקו את דעתכם לגבי הקיים.

תהיו מי שאתם. גאים בדרך החיים שבחרתם. והעיקר - תאהבו את עצמכם❤️




למה אומרים שהומואים חולי איידס?


כן, היו בני משפחה שברגע שאמרתי להם שאני הומו כל מה שהם ראו מול הפנים שלהם זה "הומו=איידס=עופרה חזה".

תודה על הסטיגמה, עמוס גוטמן. נתחיל מזה שלא כל ההומואים חולי/נשאי איידס/HIV. הרוב נזהר, שומר על עצמו, ובריא כמוני כמוכם.

עכשיו, אם אנחנו כבר כאן, בואו נתעדכן רגע, יחד:

  • איידס היא לא מחלה שפוגעת רק בהומואים, אלא מחלה שפוגעת בכל מי שמקיים יחסי מין לא מוגנים.
  • לא נדבקים מאיידס בחיבוק, נשיקה, התעטשות, החלפת דמעות, אכילה מכלי אוכל משותפים, תפוזים מוזרקים וכד'.
  • רוב הנדבקים בעת האחרונה הם לא גייז אלא נדבקות סטרייטיות שהן/הפרטנרים שלהם/ן לא משתמשים/ות באמצעי מניעה.
  • היום כבר לא מתים מאיידס אלא נשארים נשאי HIV (כלומר המחלה לא מתפרצת).
  • נשאי HIV מטופלים, חיים היום עד גיל 90 (ואפילו יותר) ויכולים להביא צאצאים בריאים לחלוטין.
  • המחלה הפכה להיות מחלה כרונית, קלה ופשוטה (יותר מסכרת, למשל).
  • כל עוד הנשא מטופל באופן קבוע, הוא לא יוכל להדביק. הנגיף עד כדי כך מוחלש שבבדיקת דם רגילה (של הנשא המטופל) הוא כלל לא ימצא.
  • ה"קוקטייל" המפורסם, הפך להיות כדור אחד ביום (או זריקה אחת, אחת לכמה חודשים).
  • ניתן לקיים יחסי מין לא מוגנים אם לוקחים כדור יומי בשם פרפ באופן קבוע, המונע היבדקות ב-HIV (אך לא מיתר מחלות המין).
  • אם אתם מקיימים יחסי מין (גם אם מוגנים) עם פרטנרים לא קבועים (גם אם אתם סטרייטים), בקשו מהרופא שלכם אחת ל-3 חודשים הפנייה לסקר מחלות מין הכולל, בין השאר, בדיקות דם, שתן, לוע ועוד.
  • קיימתם יחסי מין לא מוגנים? גם אם אתם סטרייטים, גשו למיון מיידית (יש לכם בקושי 72 שעות, אין צורך בהפניה) ותקבלו טיפול מונע חשיפה לנגיף ה-HIV: מספר כדורים שצריך לקחת במשך 30 ימים.
  • שימו קונדום. אין דבר כזה לא נעים לי או לא רוצה לבקש!
  • עוד מידע תוכלו למצאו כאן




אז מה אתה (או מה זה): נושך כריות/בוחש בשוקו/אוחז כיורים?


הרבה אומרים כל מיני משפטים או כינויים כאלה בלי להבין במה מדובר, כאילו אנחנו בניינטינז ושלום אסייג עדין מנסה להצחיק בבדיחות רומנים שלובשים טריינינג.

הביטויים האלה - כמו הרבה התנהגויות בלתי הולמות שהיו עמנו עד לפני עידן ה-Me Too צריכים להיעלם מן העולם. התקדמנו. לא מקובל להשתמש בכינויים כאלה ואני בטח לא הולך להסביר מה כל אחד מהם אומר (מי שממש סקרן/ית מוזמן לפנות אלי בפרטי ואסביר את ההיסטוריה והמשמעות). גם המילה "הומו" צריכה לחזור למשמעותה המקורית ולהפסיק להיחשב כקללה.

יחד עם זאת, הסלנג ההומואי הולך והופך להיות נחלת הכלל, ומי שצריך עזרה בתרגום - אני פה בדיוק בשביל הדברים האלה! 😊

אגב, גייז, כמו כל מיעוט שרשאי לצחוק על עצמו, יכולים להמשיך ולהשתמש בכל כינוי/מילה שהם רוצים על עצמם, בין אם הוא אקטואלי או לא.




איך זה עובד במיטה? מה זה אקטיבי ופסיבי? איך יודעים מה אתה?


כלל ברזל: כמו שאתם לא רוצים שישאלו אתכם על מעלליכם ותנוחותים במיטה, כך אל תשאלו גייז.

מבין את הסקרנות, בשביל זה המציאו את האינטרנט.

בכל מקרה, אקטיבי, פסיבי וגם וורס הם תפקידים ותנוחות מחדר המיטות.

אקטיבי = חודר

פסיבי = נחדר

וורס = גם וגם

סייד = אדם שלא מקיים יחסי מין מלאים

חשוב לי להדגיש: להיות הומו זה לא רק אקטיבי או פסיבי אלא מכלול שלם של רגשות ומחשבות שממש לא מתחיל או מסתיים במיטה.

כדי לדעת, שואלים את הפרטנר מה העדפותיו. לרוב זה עולה די מהר ודי בהתחלה כדי להבין אם יש התאמה גם במישור הזה. באפליקציות להיכרויות ייעודיות ניתן פשוט לציין במקום מיוחד מהן העדפותיך (לא חובה).

כמו שיש התאמה אינטלגנטית, חזותית, אצל הגייז (לרוב) צריכה גם להיות גם התאמה מינית. למרות זאת, מכיר לא מעט זוגות זוגות בהם שני הפרטנרים הם בעלי אותה העדפה במיטה. איך זה מסתדר? מסתדרים. מוצאים פתרונות בהתאם לדינמיקה בין בני הזוג.

איך יודעים מה אני? יש כאלה שמרגישים את הצורך לנסות גם וגם כדי לדעת מה נעים להם יותר. יש כאלה שפשוט יודעים על עצמם. יש כאלה שיגלו מאוחר יותר את הצד השני וירצו לגוון או להחליף צד (תמיד, או באירועים/עם פרטנרים מיוחדים).

החיים הם דינמיים. אפשר להחליט שהיום אנחנו X ומחר אנחנו Y. או גם וגם.




עצוב לי בשבילך שאתה "כזה"


עצוב לי בשבילכם שאתם עצובים... על מה בעצם?

להפך, אתם צריכים להיות שמחים ומאושרים עבורי. אני מי שאני. אני אוהב את עצמי ומקבל את עצמי באהבה, וכך גם סביבתי. אני הכי שמח ומאושר שהייתי אי פעם.

אנחנו כבר לא באייטיז – ניינטיז. גייז (רובם) הם כבר לא אנשים מצורעים, חריגים בחברה, מוקצים מחמת מיאוס, שחבריהם מתנתקים מהם ומשפחותיהם נוטשים אותם לאנחות. העולם השתנה והתקדם. אפשר לראות אותנו וכמונו בכל מקום, לא רק בתל אביב ובתפקידים בכירים – החל מאלוף צבאי, שני שרים בממשלה ועד למנחי טלוויזיה פופולריים. לצאת מהארון זה כבר לא אישיו. יש למעלה מ-15,000 משפחות גאות. אנחנו כבר לא בודדים ולא לבד (ז"א לא יותר מהסינגל הממוצע).

בואו נשים את הדברים על השולחן. ידעתם. ואולי חשבתם שזה לא יבוא אף פעם. שזה ישאר מעומעם. אולי אפילו היה לכם נוח שאני בארון. עכשיו, עכשיו זה בחוץ. רשמי. ועכשיו צריך להתמודד עם הסיטואציה החדשה (בשבילכם) הזו. אז אולי בגלל זה עצוב לכם. אבל זה כבר שלכם. לא שלי.




מה עושים בטיפול המרה?


לא עברתי טיפול המרה, ובכל זאת, שמעתי מספיק מידע ממקור ראשון על ה"טיפולים הללו".

בטיפולי המרה ה"מטפל" (שבדרך כלל אין לו הסמכה מקצועית להיקרא "מטפל") ינסה לשכנע את המטופל

שהוא הומו בגלל שאבא/אמא שלו היו נשי/גברי מידי, שהמטופל סובל מטראומה כלשהי שהפכה אותו להיות גיי. הוא ינסה לגרום לו להאמין שתכונה מולדת ניתנת לשינוי.

זה יתחיל מבקשה פשוטה: לצבוט את עצמך בגומייה בכל פעם שתחשוב על גבר (מתוך אמונה שאפשר ליצור התנייה בין הומוסקסואליות לכאב). כשזה לא ילך, הוא ינזוף בך שאתה אשם, שאתה לא מנסה מספיק, שאתה לא משתדל.

הוא יבקש ממך להגביר את סף הכאב (ומתוך כך ומתוך התסכול והאשמה מגיעים גם ניסיונות ההתאבדות). הוא גם יבקש ממך לאונן על גברים זקנים, שמנים, מקומטים או כאלה שאינם אטרקטיביים בעיניך. הוא יכריח אותך לאונן על סרטי פורנו סטרייטים. לפעמים הוא יבקש להיות נוכח שם. שפיכת זרע לבטלה מקדשת לפתע האמצעים.

מכיר לא מעט חברים שהיו בטיפולי המרה. חלקם הגיעו לשם כי פשוט שנאו את עצמם ורצו להשתנות. אחרים הובלו לשם בלחץ המשפחה או הרבנים. רובם יצאו משם עם נזקים לצמיתות. פיתחו שריטה נפשית כזו או אחרת שמפריעה להם במשפחה, בעבודה, בזוגיות, בהקמת משפחה משלהם או בינם לבין עצמם.

אני מכיר מאות גאים דתיים. לא נתקלתי באחד שאמר "ניסיתי, הטיפול הצליח! אני סטרייט!". כן נתקלתי בכאלה שהטיפול "הצליח" והם התחתנו והביאו ילדים לעולם (ובלילות ובימים בוגדים במשפחתם בסתר), בניסיונות התאבדות שחלקם לא הסתיימו בניסיון בלבד.

עוד על טיפולי המרה ניתן לקרוא כאן

טיפולי המרה מסוכנים לנפש וצריכים להיות מחוץ לחוק. נקודה. אל תלכו לטיפולי המרה. לכו לטיפול פסיכולוגי רגיל אצל מטפל מוסמך ובעל רישיון ובקשו לשוחח על הזהות שלכם. הוא יאפשר לכם לחיות איתה בשלום בדרך שהכי מתאימה לכם.




בתכל'ס, היית לוקח כדור שהיה יכול להפוך אותך מחר בבוקר לסטרייט?


בעבר התשובה היתה כן, כי היה נדמה לי שלסטרייטים יש חיים יותר קלים.

עם הזמן, גיליתי שגם לסטרייטים, כמו לגייז, גם קשה לפעמים בחיים, אם לא יותר. נוסיף לכך את העובדה שאני פשוט חי כמו שאני אוהב ורוצה (הלוואי וכולכם תגיעו לחופש האמיתי הזה), ובאופן כללי שמח בחלקי, אז מה רע?

אני לא מוכן לוותר על היותי הומו כי זה (גם) מי שאני. אני מי שאני גם בזכות העובדה שנולדתי גיי. אני אוהב את עצמי ולא הייתי רוצה להשתנות או להיות מישהו אחר שאיננו אני. לא חיצונית ולא פנימית.




דוגרי, היית רוצה להיוולד סטרייט?


בדרך כלל, כששואלים אותי את השאלה הזאת, יוצאים מנקודת הנחה שאם הייתי נולד סטרייט החיים שלי היו יותר פשוטים. במקרה שלי זה קצת לא נכון, כי לא היו לי דילמות, חרטות, שנאה או אי-קבלה עצמית. אני גם לא רואה שלסטרייטים קל יותר ממני.

אם כבר, הייתי רוצה להיוולד אשכנזי פריבילגי עם מטבוליזם חלומי, בכפר שמריהו למשפחה שיש לה מספיק הון לנצח. האם זה היה מבטיח לי חיים פשוטים יותר? אולי. אי אפשר באמת לדעת.




דוגרי, זה לא ניסיון קצת לקבל תשומת לב?


לא הופכים לגייז כדי לקבל תשומת לב. יופי של השלכה הומופובית – שלרוב מגיעה יחד עם אי-קבלה עצמית.

הרי אם הייתי מגיע ב"הפתעה" לאירוע המשפחתי הקרוב שלוב ידיים עם בן זוג. פעירת עיניים, לחשושים, לחלק יתקע הבופה בגרון, חלק יתפסו מרחק, ויהיו גם כאלה שירכלו מאחורי הגב ש... אני מחפש תשומת לב – כך או כך זה יהיה השיח, והביקורת תהיה אותה ביקורת, ממניעה השונים והפרימיטיביים.





איך גייז מתחתנים?


בארץ, כמובן, אסור לנו להתחתן. המדינה שלי מסוגלת לרשום אותי כנשוי באושר במשרד הפנים רק אם אקיים את טקס המיסוד עם שאהבה נפשי במדינה זרה שאינה הבית שלי.

איך נרשמים כנשואים? מתחתנים בחו"ל (בפאתי אירופה ועד ניו יורק, למשל) הווליום של הטקס תלוי בכם (מפגישה סתמית בבניין עירייה אפרורי ועד חופה אורתודוקסית בוהקת), מביאים את תעודת הנישואים למשרד הפנים ומעדכנים את הספח של תעודת הזהות.

פרוצדורה דבילית, בירוקרטית ומיותרת, הרי בסופו של דבר ארשם כנשוי. למה אני לא יכול להתחתן כאן, באותה המדינה שיודעת לגבות ממני היטב מיסים ותשלומים שונים ומכריחה אותי לסכן את גופי ונפשי עבורה לפחות שלוש שנים (אני הגדלתי ועשיתי שירות קבע)?




איך גייז נרשמים כהורים?


בניגוד לזוג סטרייטי, זוג גאה צריך להוכיח זיקה גנטית לילדים שלו.

כלומר, אם אתם זוג סטרייטי שחזר מתהליך פונדקאות בחו"ל (חלקו על חשבון המדינה, אגב) – הכל סבבה. היכנסו כולכם לארץ, הירשמו במשרד הפנים ובא לציון גואל.

לעומת זאת, אם אתם גייז שחזר מתהליך פונדקאות בחו"ל (על חשבונכם, כמובן), לא תוכלו להיכנס עם הילדים שלכם בלי בדיקת אבהות: עניין של 6,000₪-9,000₪ לבדיקה, על חשבון הזוג כמובן. הרי ידוע שאנחנו ציידי תינוקות.

ואם הצאצא מזרעו של הפרטנר שלכם, אתם צריכים להתחיל הליך אימוץ משותף על הצאצא: תהליך ארוך שמשרד הפנים משתדל לגרור רגליים ולהקשות רק על המשפחות הגאות. באופן מקרי, האטת התהליך החלה כשהשר הנוכחי חזר לעמוד בראש המשרד ממנו הוא נכנס בעבר לכלא.

זוגות סטרייטים, למותר לציין, לא זקוקים לבדיקת אבהות או להליך אימוץ, ופשוט באים למשרד הפנים ונרשמים במשרד הפנים כהורים, בלי שום חובת הוכחה.




איך קובעים מי האבא ומי האמא בבית?


קודם כל הפרדיגמות הללו כבר לא רלוונטיות. לא רק בשביל גייז אלא גם בעולם הסטרייטי.

בעידן בו גם האישה מנהלת קריירה ומרוויחה לפעמים יותר מבן זוגה, בזמנים בהם עולם התעסוקה משתנה לנגד עיננו (עבודה מהבית, גמישות תעסוקתית לאורך שעות היום מתוך מטרה לשילוב מקסימלי בין חיי המשפחה לקריירה, ריבוי מקומות עבודה ועוד), כבר אין באמת חלוקה מגדרית כמו פעם.

כך גם אצל הגייז. יש דינמיקה זוגית בריאה. מטלות הבית מתחלקות בהתאם לדיאלוג הפורה בין בני הזוג ולמבנה אישיותם.




איך עובד תהליך הפונדקאות?


בתהליך הפונדקאות לוקחים את הזרע שלי, את הזרע של בן זוגי, משתילים אותם בביצית נבחרת (בתקווה שיצאו תאומים - חיסכון בעלויות ההליך) ואת הביצית המופרית משתילים בפונדקאית (נושאת ההיריון) המתנדבת (אני מדגיש: הפונדקאית נושאת ברחמה ביצית מופרית שאינה שלה).

בישראל רק גברים (יחידניים או בזוגיות; סטרייטים או גייז) לא רשאים להביא ילדים לעולם בתהליכי פונדקאות, גם אם הייתי מוצא בעצמי תורמת ביצית ופונדקאית מתנדבות. ממדינה שמקדשת כל כך את ההמשכיות, מעודדת ילודה ויודעת לגבות ממני שירות צבאי בחובה וקבע, מיסים ותשלומים שונים המתקרבים לחצי משכורת, הייתי מצפה להיות שווה זכויות ולא מופלה בחוק.

נכון להיום, תהליך פונדקאות לגייז יכול להיעשות בארה"ב (הפונדקאית יכולה לקבל תשלום וכיסוי ההוצאות במהלך ההיריון ולאחריו) ובקנדה (התנדבותי לחלוטין).

תהליך מוצלח עולה כמיליון ש"ח.

כן, מה שלרובכם עולה חינם, אצלי יעלה קרוב לסכום בן 7 ספרות.

גם לאחר הלידה המוצלחת, התהליך רחוק מלהסתיים.

בניגוד לזוג סטרייטי, זוג גאה חייב להוכיח זיקה גנטית לצאצא שלהם, הרי ידוע שאנחנו גנבי תינוקות.

אין אפשרות להיכנס עם הצאצא שלך לארץ בלי בדיקת אבהות (עניין של 6,000-9,000 ₪ לבדיקה, על חשבונך כמובן). רק גייז צריכים לבוא ולהוכיח זיקה גנטית לצאצא שלהם. ידוע שאנחנו ציידי תינוקות.

ואם הצאצא מזרעו של הפרטנר שלכם, אתם צריכים להתחיל הליך אימוץ משותף על הצאצא: תהליך ארוך שמשרד הפנים משתדל לגרור רגליים ולהקשות על רק על המשפחות הגאות. באופן מקרי, האטת התהליך החלה כשהשר הנוכחי חזר לעמוד בראש המשרד ממנו הוא נכנס בעבר לכלא.

זוגות סטרייטים, למותר לציין, לא זקוקים לבדיקת אבהות או להליך אימוץ, ופשוט באים למשרד הפנים ונרשמים במשרד הפנים כהורים, בלי שום חובת הוכחה.




איך עובד תהליך ההורות המשותפת?


בתהליך ההורות המשותפת מכירים מישהי שמעוניינת להביא ילדים לעולם בלי להיכנס לזוגיות הטרוסקסואלית (כי היא לסבית, כי היא סטרייטית שלא מצאה חתן, סתם מתוך אידיאולוגיה וכיו"ב).

אחרי שמכירים ובחרנו את המיועד/ת (בדרך כלל הולכים להרבה דייטים משותפים, טיולים בארץ ובעולם, מפגשי הורים ומשפחות, הדרכה הורית, טיפול זוגי – כל זוג והרצון שלו), הולכים לעורך דין לענייני משפחה ומגשר, ומנהלים דיאלוג כן על כל הנקודות הרגישות שאפשר לחשוב עליהן (מה יקרה אם את/ה תכיר/י מישהו/י, רילוקיישן, חזרה בשאלה/תשובה, מעבר מגורים, התערבות המשפחה בגידול הילד וכד') ומנסחים הסכם המיועד ל-18 שנה (כן כן, כמו חוזה שכירות, רק ל-18 שנה ובעצם לכל החיים). סיפורי הורות משותפת מוצלחים הם כאלה שהחוזה מעולם לא יצא מהמעטפה מאז שנחתם.

לאחר מכן תהליך ההפרייה יכול להתבצע בהתאם להחלטת השותפים.

במידה וירצו, המדינה תממן את התהליך.

תזכורת: אישה בישראל שרוצה להיות אמא תקבל מהמדינה טיפולי הפריה, פונדקאות ואם תרצה גם תרומת זרע בחינם, על חשבון המדינה; גבר לעומת זאת, לא יקבל מופלה ולא יקבל דבר.





מה ההבדל בין הומו לגיי?


בגדול, אין הבדל. לרוב, בעברית, הומו=גיי.

המילה gay באנגלית נחשבת כמילה נייטרלית לתיאור הומו או לסבית.

לצערי, "הומו" בעברית, היא קללה נפוצה, כבר מגילאי הגן, גם בימים אלה.

גם ללא מעט הומואים יהיה קל יותר להגיד "אני גיי" משום שהיא נחשבת למילה ניטרלית ללא קונוטציות כלשהן (שליליות או חיוביות).

מבחינתי אין הבדל. אני הומו. אני גיי. אני אביתר.




למה יש יותר גייז מפעם?


התשובה פשוטה: כי אין יותר גייז מפעם.

מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת, כל המחקרים מוכיחים, ללא יוצא מן הכלל וללא ספק, שבכל מדגם אוכלוסייה שנדגם, נמצאים בין 4%-14% המשתייכים לקהילת הלהטב"ק (לא רק הומואים אלא גם לסביות, דו מיניים וכד').

גם בקרב כפרים וערים פרו-להט"בים, בהן יש נוכחות פומבית יותר של גייז או משפחות גאות - אין יותר גייז במדגם האוכלוסיה, גם לא בקרב המשפחות הגאות עצמם: רוב צאצאיהם – סטרייטים. במילים אחרות, נטייה מינית איננה תכונה נרכשת ואינה מדבקת. אי אפשר להפוך להיות גיי.




מה אתם עוד רוצים? היחס אליכם כבר השתנה, כבר מקבלים אתכם!


קיים הבדל עצום בין לדעת לבין לקבל.

להרבה אנשים "אין בעיה עם הומואים" אבל ברגע שהם רואים זוג גאה מחזיק ידיים, מתחבק, מתנשק - זו כבר "פרובוקציה" (ומה היה קורה עם זוג סטרייטי היה עושה בדיוק את אותו הדבר?).

ידיעה - יש שיפור.

קבלה - אנחנו עוד לא שם...

נכון, והוא עוד ימשיך להשתפר ולהשתנות.

החברה הישראלית עברה שינוי מואץ יחסית ביחסיה לקהילה הגאה.

עד אמצע שנות ה-90 נטייה מינית שאינה סטרייטית היתה עילה לאלימות, פיטורים מהעבודה, אי-גיוס/הדחה מצה"ל ובאופן כללי לאפליה וניכור חברתי, משפחתי, תעסוקתי ועוד. המשטרה (וגם הממסד הרפואי, אגב) היתה מתייחסת אלינו כאל אוכלוסייה נגועה ומזוהמת שצריך לטפל בה רק בכפפות (לא של משי. כפפות כפפות. מגומי).

גייז (רובם) הם כבר לא אנשים מצורעים, חריגים בחברה, מוקצים מחמת מיאוס, שחבריהם מתנתקים מהם ומשפחותיהם נוטשים אותם לאנחות ולבדידות עולם. העולם השתנה והתקדם. אפשר לראות אותנו וכמונו בכל מקום, לא רק בתל אביב ובתפקידים בכירים – החל מאלוף צבאי, שני שרים בממשלה ועד לזמרים, שחקנים ומנחי טלוויזיה פופולריים, 15,000 משפחות גאות.

ועדין, עדין יש הרבה מה לעשות, לשנות לשפר.

ביום בו נהיה שווי זכויות בחוק בכל תחום, ללא תלות בנטייה מינית או בזהות מגדרים, ביום בו גייז יתחבקו, יתנשקו, או יפגינו אהבה בלי לחטוף מכות, להירצח, בלי שזה ייחשב כ"גועל נפש", "פרובוקציה", בשונה מאחיהם הסטרייטים, ביום בו אוכל להתחתן ולהיות אבא בלי להשקיע הון או לנסוע למדינה זרה, אז נדע שקיבלו אותנו, הפעם על באמת.




מה זה להטב"ק?


להט"ב הם ראשי התיבות של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים.

המונח בא לתאר נטיות מיניות, זהויות מיניות ומגדריות ולכנסן לזהות אחת.

בשנים האחרונות התחלנו להשתמש במונח להטב"ק (הוספנו את ה"קוויר")

להערכתי, לאט לאט אנו נעבור להשתמש במונח הכיפי "הקהילה הגאה" שפשוט אינו מגביל מי כן יכול להיכלל תחת כותרת הגג של "הקהילה".

נטייה מינית (הומו, לסבית למשל) ונטייה מגדרית (טרנסג'נדר) שונות מאוד האחת מהשנייה, אבל, אנו חברי הקהילה רואים בעצמנו שותפים ושותפות במאבק נגד כפיית ואפליית תפקידי מגדר, תוך דיכוי הגיוון והשונות האנושית.

באופן אישי אני מאמין שכולנו נולדנו על הספקטרום. חלקנו נמשכים רק לנשים, חלקנו רק לגברים, חלקנו קצת וקצת, או גם וגם. מי יותר ומי פחות. כך שבאיזשהו מקום כולנו משתייכים לקהילה הגאה.




מה זה המצעד הזה שכל הזמן מדברים עליו?


מצעד הגאווה הוא מצעד שנתי המתקיים ברחבי העולם. לא מעט סטרייטים (סביב מחצית מהצועדים, אם לא יותר) צועדים יחד איתנו מתוך הבעת תמיכה במאבק (טוב נו, הם גם נהנים מהאווירה השמחה והכיפית).

הנה באמת מה שקורה במצעד בתל אביב: זה מתחיל מהפנינג חוויתי וצבעוני ופיקניק של משפחות גאות. רק אחר כך, רבע מיליון איש מתחילים לצעוד בבגדים (מוזמנים להצטרף!). מניפים שלטים. רוקדים. פשוט שמחים. מה שמראים בטלוויזיה הוא הקוריוז. מה רציתם שיראו? את הטריוויאלי והמשעמם? ככה לא מייצרים חדשות.

ברוב העולם הציבור בכלל לא יצעד במצעד, אלא יעודד משני צידי הרחוב תהלוכה ססגונית. אגב, במצעד התל אביבי בעל המשאיות תוכלו לראות משאית של משפחות גאות או של קהילת "קשת הזהב" (להטב"קים בגילאי הזהב). קל להסתכל על המשאיות הבודדות שמעודדות ליינים של מסיבות תל אביביות, אבל הן לא היחידות והן לא העיקר.

המצעד בתל אביב שונה מהמצעד בירושלים, בחיפה או ברחובות, שהם צעדת מחאה הפגנתית (אופס, שמעתם עוד בלון סטיגמטי מתפוצץ?).




מה הסיפור של גברים בתחתונים על משאיות עם קונפטי ונצנצים?


סטיגמה.

בשיעור הראשון לתואר בתקשורת המונים לומדים מהו המושג "חדשות".

"כלב נשך אדם" – לא חדשה. זה קורה כמעט כל יום, בכל העולם.

"אדם נשך כלב" – הו, הנה משהו ייחודי ומעניין!

אותו הדבר גם סטיגמת המשאיות והגברים בתחתונים.

כמה הומואים אתם מכירים באמת, היכרות אישית קרובה, ולא כתדמית? כמה מהם מסוממים? לובשי חוטיני? נשאים? על משאיות? כמו בכל חברה, גם בקהילה הגאה יש גיוון (למשל, למעלה מ-320,000 צועדים וצועדות בבגדים מלאים במצעד התל-אביבי) ויש שוליים רעשניים (20 גברים על משאיות). סינק וידיאו בן 15 שניות על מצעד הגאווה לא יכול להציג את מורכבות המציאות והאוכלוסיה הגאה על שלל רבדיה.

קל להתעלם מיותר מרבע מיליון איש צועדים בבגדים, סבים וסבתות, אמהות ואבות, הורים וילדיהם, סתם צעירים. קל להתעלם מהשלטים והמשרוקיות. קל להתעלם מהשמחה ומההפגנה, מהצעדה והמחמאה. הרבה יותר קל להראות משאית פרובוקטיבית אחת מתוך 15 (ובכלל, עורך חדשות שבוחר להראות שקר ולהציג אותו כחזון הכלל הוא בעיני לא פחות הומופבי מח"כ שמארגן את "מצעד הבהמות").

לסיכום, מדובר במיעוט של המיעוט, ואין הפרט מעיד על הכלל. מוזמנים לצעוד ולהיווכח בעצמכם.




איפה יש מצעד? רק בתל אביב או ירושלים?


המצעדים המרכזיים, כמובן, מתרחשים בתל אביב (המסיבתי יותר) ובירושלים (ההפגנתי יותר, שם גם לא תראו משאיות, למשל), אבל לא רק שם:

בשנים האחרונות בחודש הגאווה (יוני) נתלים דגלי הגאווה בעשרות רבות של ערים בישראל, ובנוסף נערכים מצעדי גאווה ואירועי גאווה רבים גם בחיפה, באר שבע, פתח תקווה, טבריה, עפולה, בית שמש, עמק הירדן, נתניה, בת ים, גבעת שמואל, רחובות, רמת גן, גבעתיים, אילת, נהריה, דימונה, חריש, פרדסיה, קריית אונו וכן – גם יהוד.

בחלק מהערים יהיה מצעד. בחלק מהערים יהיו אירועי גאווה אחרים (למשל, הרצאות שונות, שולחנות עגולים ועוד).

מוזמנים לבוא, לשמוע, להשמיע, לחלוק, לשתף ולהצטרף. זה לא אומר שאתם גייז. זה אומר שאתם בני אדם. אנחנו לא נושכים.




למה צריך מצעד?


באנגלית זה נשמע יותר טוב.

התרגום העברי למקור באנגלית (Pride Parade) קצת השתבש. מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של הצועדים ותומכיהם בושה ולעיתים חטא, חברי קהילת הלהטב"ק גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה, ומצפים מהחברה כולה שתקבלם כפי שהם – ועל כך אנחנו צועדים.

המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי (למשל ירושלים), אך במקומות אוהדים יותר ללהט"ב (למשל תל אביב) הוא הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו יניפו דגלי גאווה, ינגנו מוזיקה קצבית, דראגיסטים יופיעו ועוד. גם במצעדים אלו קיים עדיין גם אלמנט מחאתי, פוליטי וחינוכי.




למה הדגל שלכם נראה ככה?


דגל הגאווה מורכב מששת צבעי הקשת (מלמעלה למטה: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול).

צבעי הקשת המרכיבים את הדגל מסמלים רבגוניות ושוויון: היופי ביכולתם של אנשים שונים האחד מהשני, לחיות יחד, זה לצד זה, בצורה הרמונית (כמו הצבעים בדגל).

תזכורת: על פי הסיפור התנ"כי, ניתנה הקשת הראשונה בשמיים לנח אחרי המבול, כאות לברית האלוהים שלא ישמיד שוב את האנושות בעבור השחתת הצדק והמוסר. להפלות בגלל נטייה מגדרית או מינית – זה חוסר צדק. לרצוח במצעד גאווה בעיר הקודש – זה לא צודק ולא מוסרי.




גאווה גאווה גאווה... על מה הגאווה בלהיות הומו? למה הכל בחוץ?


  1. הגאווה היא מילה מנוגדת והפוכה מביישנות (או בושה).

אנחנו גאים = אנחנו לא מתביישים יותר.

לא מתביישים במי שאנחנו. לא מתנצלים על איך שנולדנו. אני גאה להיות הומו. גאה שכך נולדתי. גאה שבחרתי לא להסתיר. גאה ושמח שזה מי שאני. אני לא מחביא את הזהות שלי. אני לא מתנצל עליה. אני אשמש מודל לחיקוי ולהשראה עבור סטרייטים שנטעה בהם סטיגמה מיותרת, וגם עבור אלה שבפנים ואלה שבחוץ, כמה שאוכל.

השוני בנטייה המינית או בזהות המגדרית איננו חיסרון או בושה. הגאווה באה גם לעודד את אלה שעדין לא יצאו מהארון, שעדין מתביישים, וגם את אלה שכבר יצאו, למרות הקשיים שחוו (אם חוו) לאורך הדרך.

גם הדרישה שלנו שוויון זכויות מלא, בחוק ובפועל, בלי להתנצל היא דרישה גאה. לא בקשה. לא ג'סטה.

ביום בו נהיה שווי זכויות בחוק ובפועל, ללא תלות בנטייה מינית או בזהות מגדרים, ביום בו גייז יתחבקו, יתנשקו, או יפגינו אהבה בלי לחטוף מכות, להירצח, בלי שזה ייחשב כ"גועל נפש", "פרובוקציה", בשונה מאחיהם הסטרייטים – אז נדע שהמשימה הושלמה. וגם על כך נחוש גאווה.





לראות

מה 

שאלו

2019102459717309.jpg

להגיד משהו

-אפשר לדבר גם ב

נו, איך היה?אה, לא משהוסבירטובטוב מאודמעולהנו, איך היה?
מה שכתבתי למעלה...

תודה ששיתפת :)

במידת הצורך, מבטיח להתייחס בהקדם

 
1_IHSpDrx1q9LGj4ZtxLMGdg.jpeg

לשמוע את הסיפור שלך

מורה שנחשפה לאתר במקרה יצרה קשר וביקשה שאשוחח עם תלמידיה. השיחה איתם, כמו האתר, עברה מפה לאוזן.

עוד ועוד בקשות הגיעו מבתי ספר, צוותי הוראה, מקומות עבודה, תנועות נוער, קבוצות הורים, מפגשים של חבר'ה, התכנסויות משפחתיות, ובעצם מכל מי שמבקש ורוצה לשמוע. 

בשיחה אני מספר עלי, על האתר, על החשיפה התקשורתית והתגובות בעקבותיו, על הדילמה איך לקבל את האחר, וגם כמה טיפים (מניסיון) איך להתמודד אם יוצאים בפניכם מהארון. לא אסיים הרצאה בלי שכל השאלות שאשאל במהלכה (גם באופן אנונימי) יקבלו מענה.

ההרצאה בהתנדבות מלאה.

אפשר לתאם באמצעות: