אביתר ההומו

כל מה שרציתם לדעת

ולא

העזתם

לשאול

אפשר לדבר גם כאן:

 
222.png

אני חושב/ת שאני גם, אתה יודע, כמוך. איך אפשר לדעת בוודאות?


קודם כל, תודה ששיתפתם והייתם אמיצים מספיק לבדוק מול עצמכם מי אתם ומה אתם.

התשובה פשוטה: מרגישים.

אני מאמין (וגם המדע, הרפואה והפסיכולוגיה) שכולנו נולדנו על הספקרטום בין משיכה לגברים ולנשים.

כל אחד מאיתנו ממוקם באופן אישי, מיוחד ושונה על הציר: יש כאלה שימשכו לגמרי לנשים או לגברים, ויש כאלה שהם גם וגם, או קצת וקצת, או לפעמים פה ולפעמים שם.

יש לא מעט בני משפחה וחברים שהתוודו בפניי שהם סקרנים ורוצים לנסות אבל פוחדים לגלות מה יקרה כשילחצו על הכפתור, כשיפתחו את תיבת הפנדורה.

נכון, צריך כנות עצומה, אומץ, כדי להיות פתוחים לנסות, להתנסות, לחוות ולנהל עם עצמכם דיאלוג כן ואמיתי: "זה מתאים לי", "זה לא", או "אולי זה יכול להתאים לי". במקרה הכי גרוע, יוסר הספק ותגלו על עצמכם משהו חדש שעדין לא ידעתם או שתחזקו את דעתכם לגבי הקיים.

תהיו מי שאתם. גאים בדרך החיים שבחרתם. והעיקר - תאהבו את עצמכם❤️




למה אומרים שהומואים חולי איידס?


כן, היו בני משפחה שברגע שאמרתי להם שאני הומו כל מה שהם ראו מול הפנים שלהם זה "הומו=איידס=עופרה חזה".

תודה על הסטיגמה, עמוס גוטמן. נתחיל מזה שלא כל ההומואים חולי/נשאי איידס/HIV. הרוב נזהר, שומר על עצמו, ובריא כמוני כמוכם.

עכשיו, אם אנחנו כבר כאן, בואו נתעדכן רגע, יחד:

  • איידס היא לא מחלה שפוגעת רק בהומואים, אלא מחלה שפוגעת בכל מי שמקיים יחסי מין לא מוגנים.
  • לא נדבקים מאיידס בחיבוק, נשיקה, התעטשות, החלפת דמעות, אכילה מכלי אוכל משותפים, תפוזים מוזרקים וכד'.
  • רוב הנדבקים בעת האחרונה הם לא גייז אלא נדבקות סטרייטיות שהן/הפרטנרים שלהם/ן לא משתמשים/ות באמצעי מניעה.
  • היום כבר לא מתים מאיידס אלא נשארים נשאי HIV (כלומר המחלה לא מתפרצת).
  • נשאי HIV מטופלים, חיים היום עד גיל 90 (ואפילו יותר) ויכולים להביא צאצאים בריאים לחלוטין.
  • המחלה הפכה להיות מחלה כרונית, קלה ופשוטה (יותר מסכרת, למשל).
  • כל עוד הנשא מטופל באופן קבוע, הוא לא יוכל להדביק. הנגיף עד כדי כך מוחלש שבבדיקת דם רגילה (של הנשא המטופל) הוא כלל לא ימצא.
  • ה"קוקטייל" המפורסם, הפך להיות כדור אחד ביום (או זריקה אחת, אחת לכמה חודשים).
  • ניתן לקיים יחסי מין לא מוגנים אם לוקחים כדור יומי בשם פרפ באופן קבוע, המונע היבדקות ב-HIV (אך לא מיתר מחלות המין).
  • אם אתם מקיימים יחסי מין (גם אם מוגנים) עם פרטנרים לא קבועים (גם אם אתם סטרייטים), בקשו מהרופא שלכם אחת ל-3 חודשים הפנייה לסקר מחלות מין הכולל, בין השאר, בדיקות דם, שתן, לוע ועוד.
  • קיימתם יחסי מין לא מוגנים? גם אם אתם סטרייטים, גשו למיון מיידית (יש לכם בקושי 72 שעות, אין צורך בהפניה) ותקבלו טיפול מונע חשיפה לנגיף ה-HIV: מספר כדורים שצריך לקחת במשך 30 ימים.
  • שימו קונדום. אין דבר כזה לא נעים לי או לא רוצה לבקש!
  • עוד מידע תוכלו למצאו כאן




אז מה אתה (או מה זה): נושך כריות/בוחש בשוקו/אוחז כיורים?


הרבה אומרים כל מיני משפטים או כינויים כאלה בלי להבין במה מדובר, כאילו אנחנו בניינטינז ושלום אסייג עדין מנסה להצחיק בבדיחות רומנים שלובשים טריינינג.

הביטויים האלה - כמו הרבה התנהגויות בלתי הולמות שהיו עמנו עד לפני עידן ה-Me Too צריכים להיעלם מן העולם. התקדמנו. לא מקובל להשתמש בכינויים כאלה ואני בטח לא הולך להסביר מה כל אחד מהם אומר (מי שממש סקרן/ית מוזמן לפנות אלי בפרטי ואסביר את ההיסטוריה והמשמעות). גם המילה "הומו" צריכה לחזור למשמעותה המקורית ולהפסיק להיחשב כקללה.

יחד עם זאת, הסלנג ההומואי הולך והופך להיות נחלת הכלל, ומי שצריך עזרה בתרגום - אני פה בדיוק בשביל הדברים האלה! 😊

אגב, גייז, כמו כל מיעוט שרשאי לצחוק על עצמו, יכולים להמשיך ולהשתמש בכל כינוי/מילה שהם רוצים על עצמם, בין אם הוא אקטואלי או לא.




איך זה עובד במיטה? מה זה אקטיבי ופסיבי? איך יודעים מה אתה?


כלל ברזל: כמו שאתם לא רוצים שישאלו אתכם על מעלליכם ותנוחותים במיטה, כך אל תשאלו גייז.

מבין את הסקרנות, בשביל זה המציאו את האינטרנט.

בכל מקרה, אקטיבי, פסיבי וגם וורס הם תפקידים ותנוחות מחדר המיטות.

אקטיבי = חודר

פסיבי = נחדר

וורס = גם וגם

סייד = אדם שלא מקיים יחסי מין מלאים

חשוב לי להדגיש: להיות הומו זה לא רק אקטיבי או פסיבי אלא מכלול שלם של רגשות ומחשבות שממש לא מתחיל או מסתיים במיטה.

כדי לדעת, שואלים את הפרטנר מה העדפותיו. לרוב זה עולה די מהר ודי בהתחלה כדי להבין אם יש התאמה גם במישור הזה. באפליקציות להיכרויות ייעודיות ניתן פשוט לציין במקום מיוחד מהן העדפותיך (לא חובה).

כמו שיש התאמה אינטלגנטית, חזותית, אצל הגייז (לרוב) צריכה גם להיות גם התאמה מינית. למרות זאת, מכיר לא מעט זוגות זוגות בהם שני הפרטנרים הם בעלי אותה העדפה במיטה. איך זה מסתדר? מסתדרים. מוצאים פתרונות בהתאם לדינמיקה בין בני הזוג.

איך יודעים מה אני? יש כאלה שמרגישים את הצורך לנסות גם וגם כדי לדעת מה נעים להם יותר. יש כאלה שפשוט יודעים על עצמם. יש כאלה שיגלו מאוחר יותר את הצד השני וירצו לגוון או להחליף צד (תמיד, או באירועים/עם פרטנרים מיוחדים).

החיים הם דינמיים. אפשר להחליט שהיום אנחנו X ומחר אנחנו Y. או גם וגם.




עצוב לי בשבילך שאתה "כזה"


עצוב לי בשבילכם שאתם עצובים... על מה בעצם?

להפך, אתם צריכים להיות שמחים ומאושרים עבורי. אני מי שאני. אני אוהב את עצמי ומקבל את עצמי באהבה, וכך גם סביבתי. אני הכי שמח ומאושר שהייתי אי פעם.

אנחנו כבר לא באייטיז – ניינטיז. גייז (רובם) הם כבר לא אנשים מצורעים, חריגים בחברה, מוקצים מחמת מיאוס, שחבריהם מתנתקים מהם ומשפחותיהם נוטשים אותם לאנחות. העולם השתנה והתקדם. אפשר לראות אותנו וכמונו בכל מקום, לא רק בתל אביב ובתפקידים בכירים – החל מאלוף צבאי, שני שרים בממשלה ועד למנחי טלוויזיה פופולריים. לצאת מהארון זה כבר לא אישיו. יש למעלה מ-15,000 משפחות גאות. אנחנו כבר לא בודדים ולא לבד (ז"א לא יותר מהסינגל הממוצע).

בואו נשים את הדברים על השולחן. ידעתם. ואולי חשבתם שזה לא יבוא אף פעם. שזה ישאר מעומעם. אולי אפילו היה לכם נוח שאני בארון. עכשיו, עכשיו זה בחוץ. רשמי. ועכשיו צריך להתמודד עם הסיטואציה החדשה (בשבילכם) הזו. אז אולי בגלל זה עצוב לכם. אבל זה כבר שלכם. לא שלי.




מה עושים בטיפול המרה?


לא עברתי טיפול המרה, ובכל זאת, שמעתי מספיק מידע ממקור ראשון על ה"טיפולים הללו".

בטיפולי המרה ה"מטפל" (שבדרך כלל אין לו הסמכה מקצועית להיקרא "מטפל") ינסה לשכנע את המטופל

שהוא הומו בגלל שאבא/אמא שלו היו נשי/גברי מידי, שהמטופל סובל מטראומה כלשהי שהפכה אותו להיות גיי. הוא ינסה לגרום לו להאמין שתכונה מולדת ניתנת לשינוי.

זה יתחיל מבקשה פשוטה: לצבוט את עצמך בגומייה בכל פעם שתחשוב על גבר (מתוך אמונה שאפשר ליצור התנייה בין הומוסקסואליות לכאב). כשזה לא ילך, הוא ינזוף בך שאתה אשם, שאתה לא מנסה מספיק, שאתה לא משתדל.

הוא יבקש ממך להגביר את סף הכאב (ומתוך כך ומתוך התסכול והאשמה מגיעים גם ניסיונות ההתאבדות). הוא גם יבקש ממך לאונן על גברים זקנים, שמנים, מקומטים או כאלה שאינם אטרקטיביים בעיניך. הוא יכריח אותך לאונן על סרטי פורנו סטרייטים. לפעמים הוא יבקש להיות נוכח שם. שפיכת זרע לבטלה מקדשת לפתע האמצעים.

מכיר לא מעט חברים שהיו בטיפולי המרה. חלקם הגיעו לשם כי פשוט שנאו את עצמם ורצו להשתנות. אחרים הובלו לשם בלחץ המשפחה או הרבנים. רובם יצאו משם עם נזקים לצמיתות. פיתחו שריטה נפשית כזו או אחרת שמפריעה להם במשפחה, בעבודה, בזוגיות, בהקמת משפחה משלהם או בינם לבין עצמם.

אני מכיר מאות גאים דתיים. לא נתקלתי באחד שאמר "ניסיתי, הטיפול הצליח! אני סטרייט!". כן נתקלתי בכאלה שהטיפול "הצליח" והם התחתנו והביאו ילדים לעולם (ובלילות ובימים בוגדים במשפחתם בסתר), בניסיונות התאבדות שחלקם לא הסתיימו בניסיון בלבד.

עוד על טיפולי המרה ניתן לקרוא כאן

טיפולי המרה מסוכנים לנפש וצריכים להיות מחוץ לחוק. נקודה. אל תלכו לטיפולי המרה. לכו לטיפול פסיכולוגי רגיל אצל מטפל מוסמך ובעל רישיון ובקשו לשוחח על הזהות שלכם. הוא יאפשר לכם לחיות איתה בשלום בדרך שהכי מתאימה לכם.




בתכל'ס, היית לוקח כדור שהיה יכול להפוך אותך מחר בבוקר לסטרייט?


בעבר התשובה היתה כן, כי היה נדמה לי שלסטרייטים יש חיים יותר קלים.

עם הזמן, גיליתי שגם לסטרייטים, כמו לגייז, גם קשה לפעמים בחיים, אם לא יותר. נוסיף לכך את העובדה שאני פשוט חי כמו שאני אוהב ורוצה (הלוואי וכולכם תגיעו לחופש האמיתי הזה), ובאופן כללי שמח בחלקי, אז מה רע?

אני לא מוכן לוותר על היותי הומו כי זה (גם) מי שאני. אני מי שאני גם בזכות העובדה שנולדתי גיי. אני אוהב את עצמי ולא הייתי רוצה להשתנות או להיות מישהו אחר שאיננו אני. לא חיצונית ולא פנימית.




דוגרי, היית רוצה להיוולד סטרייט?


בדרך כלל, כששואלים אותי את השאלה הזאת, יוצאים מנקודת הנחה שאם הייתי נולד סטרייט החיים שלי היו יותר פשוטים. במקרה שלי זה קצת לא נכון, כי לא היו לי דילמות, חרטות, שנאה או אי-קבלה עצמית. אני גם לא רואה שלסטרייטים קל יותר ממני.

אם כבר, הייתי רוצה להיוולד אשכנזי פריבילגי עם מטבוליזם חלומי, בכפר שמריהו למשפחה שיש לה מספיק הון לנצח. האם זה היה מבטיח לי חיים פשוטים יותר? אולי. אי אפשר באמת לדעת.




דוגרי, זה לא ניסיון קצת לקבל תשומת לב?


לא הופכים לגייז כדי לקבל תשומת לב. יופי של השלכה הומופובית – שלרוב מגיעה יחד עם אי-קבלה עצמית.

הרי אם הייתי מגיע ב"הפתעה" לאירוע המשפחתי הקרוב שלוב ידיים עם בן זוג. פעירת עיניים, לחשושים, לחלק יתקע הבופה בגרון, חלק יתפסו מרחק, ויהיו גם כאלה שירכלו מאחורי הגב ש... אני מחפש תשומת לב – כך או כך זה יהיה השיח, והביקורת תהיה אותה ביקורת, ממניעה השונים והפרימיטיביים.





יש לנו עוד בני/ות משפחה שאתה יודע עליהם/ן שהם/ן גייז?


כן.

(איך אני יודע? התשובה בשאלה הבאה).

מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת, כל המחקרים מוכיחים, ללא יוצא מן הכלל וללא ספק, שבכל מדגם אוכלוסייה שנדגם, נמצאים בין 4%-14% המשתייכים לקהילת הלהטב"ק (לא רק הומואים אלא גם לסביות, דו מיניים וכד'). אגב, גם בקרב כפרים וערים פרו-להט"בים, בהן יש נוכחות פומבית יותר של גייז או משפחות גאות - אין יותר גייז במדגם האוכלוסיה, גם לא בקרב המשפחות הגאות עצמם: רוב צאצאיהם – סטרייטים. במילים אחרות, נטייה מינית איננה תכונה נרכשת ואינה מדבקת. אי אפשר להפוך להיות גיי.

בקיצור, מה חשבתם, שמשפחת אשר יוצאת דופן?

הוסיפו את המחקרים המדעיים שמוצאים מתאמים גנטיים מסוימים בקרב חברי הקהילה שהם בני משפחה, ותגלו שלא רק האף עובר אצלנו בתורשה.

להגיד "שאצלנו במשפחה אין 'כאלה' ", כאילו יש בזה משהו רע (אפרופו אמנות הטאטוא המשפחתי), קודם כל, לא נכון: הנה, אני. ותאמינו לי - אני ממש לא היחיד.




מי עוד אצלנו גיי? איך אתה יודע? אתה בטוח?


בשום שלב ובשום אופן לא אוציא מהארון ואחשוף את זהותו/ה המינית של מישהו/י מבני/ות המשפחה.

לא ברמז, לא בקריצה ולא בכלל, כל עוד לא קיבלתי בקשה מפורשת וברורה מאותו/ה בן/ת משפחה.

גם שאלות נוסח: "אז תגידי לי, זה נכון שאיקס לסבית?" או "ההוא שנשוי - גיי, לא?" יענו פשוט בהתעלמות. אז פשוט תפסיקו לנסות. אני הומו. והאאוטינג שאתם/ן עושים למישהו/י לא מקובל ולא עושה כבוד לאף אחד/ת. בטח שלא לכם/ן.

איך אני יודע?

קודם כל, חלקם סיפרו לי בעצמם (בין אם היו בטוחים ובין אם התלבטו וחיפשו אוזן קשבת) – אגב אי אפשר להפוך להיות גיי. או שנולדת ככה או שלא. אין פה ממד של שכנוע או "הסתה". בנוסף, לגייז יש רדאר גייז (המכונה "גיי-דאר") מפותח מאוד, ואצלי במיוחד. שלישית, מדובר בקהילה קטנה. לאורך השנים צברתי לא מעט חברים בקהילה, וכן – שאלו אותי: "תגיד לי, אתה קרוב משפחה של...?". מה לעשות, שם המשפחה והדמיון הויזואלי המשפחתי שלנו מדבר בעד עצמו.

כן, אני בטוח שהם גייז. מה הם עושים עם זה? זו כבר החלטה שלהם, ואין לה שום קשר אלי או אליכם. אני משאיר לשיקול דעתם הבלעדי מה לעשות עם בחירת ליבם. זו זכותם המלאה להוציא אותה החוצה או להשאיר אותה בפנים, ואני (וגם אתם) לא אפעל לכאן או לכאן.




אתה חושב שאבא שלך ידע?


אני יודע שהוא ידע.

קודם כל, כי הורים תמיד יודעים (או לפחות מרגישים שמשהו שונה. לא תמיד הם מנהלים על זה דיאלוג, אפילו עם עצמם). לאורך הדרך שמעתי המון סיפורי יציאה מהארון. אלפים. אני יכול לספור על כף יד אחת (וישארו אצבעות פנויות) סיפורים בהם אחד ההורים היה בשוק ממשי ולא היה לו שום מושג/חשד שבנו/תו גיי. תסתכלו על תמונות/סרטוני ילדות שלי. זה כל כך נוכח. זה כל כך שם.




זה קשור לזה שאבא שלך נפטר? או אולי בגלל אמא שלך?


לא. ממש לא.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה "גברי"/"נשי"/"דומיננטי"/"רסציבי" מידי.

לא כי אני בן בכור או... אין לי מושג.

אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. לא בוחרים בה.

היא לא מושפעת על ידי גורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

נולדים עם זה. פשוט. כמו שאתם/ן נולדתם/ן אתם/ן.




סיפרת למשפחה הגרעינית שלך?


ערכתי שיחה נפרדת לאמתי ושיחה נפרדת לאילון (אגב, באותו היום).

הם לא הופתעו. הם ידעו (בכל זאת, אנחנו מכירים אחד את השני מגיל אפס). התגובות שלהם היו טובות ורוב השיחה עסקה בכלל בנושאים אחרים ושגרתיים הרבה יותר.

גם להם וגם לכל אחד אחר שסיפרתי, איפשרתי להעביר את האינפורמציה הלאה למי שהם חפצים, ללא הגבלה. יש כאלה שאכן סיפרו לאחרים, ויש כאלה שלא.




מי מהמשפחה המורחבת שלנו יודע/ת?


עכשיו – כולם 😂

אבל גם לפני כן, לא מעט. אם התארחתי אצלכם בשנים האחרונות, סביר להניח שניהלנו על כך שיחה אישית משותפת.

רק השיחות עם בני משפחת אשר ארכו יותר מעשור. לא כי לא הייתי מוכן, להפך. אלא כי אתם הרבה. אני אחד. כולנו עסוקים ולא גרים קרוב. ולמצוא זמן משותף, וטיימינג נכון, וכל שיחה אורכת משהו כמו שעה וחצי. פרוצדורה. לכולכם הרשיתי לספר למי שאתם רוצים, ללא הגבלה. אז והיום. יש כאלה שאכן סיפרו לאחרים. במובן מסוים, אני חושב שזה עזר גם להם.




אתה חושב שזה קשור למצב המשפחתי הנוכחי שלך?


לא.

"הייתי" הומו עוד הרבה לפני שהתייתמתי.

למעשה, עוד לפני שהגעתי לבית הספר היסודי.

לא בוחרים להיות גיי. לא הופכים להיות גיי בעקבות איזשהו אירוע (משמח או עצוב), פשוט נולדים עם זה, כמו שאתם/ן נולדתם/ן מי שאתם/ן. (עוד מידע אפשר למצוא בשאלה האם בחרתי להיות הומו או לא).




אלו תגובות *חיוביות* קיבלת מבני המשפחה שסיפרת להם?


"הפתעה": רוב בני המשפחה לא נפלו מהכיסא כשסיפרתי להם. היתה ידיעה. היתה הכחשה.

כל השאלות שמופיעות כאן הגיעו מתוך תגובות של בני המשפחה.

הרוב המוחלט בהחלט הגיב בשמחה רבה, יחד עם "ידעתי, ו"חיכיתי שתצא" המתבקשים. המונים הבהירו לי שהם אוהבים אותי בלי גבול ושלמעשה שום דבר לא ישתנה, חלקכם גם ביקשתם להכיר ולארח אותי ואת בני זוגי (דאז, ואכן כך היה), ניסיתם לשדך לי, הצקתם לי על חתונה וילדים.

היו כאלה שהגיבו באדישות, היו כאלה ששאלו שאלות לעניין, וכאלה שנכנסו לפרטים אינטימיים... אני מבין את הסקרנות: אצל רובכם אני ההומו הראשון שאתם מכירים באמת, באופן אישי. בן משפחה. לא קולגה. לא דמות טלוויזיונית. אביתר. פייס טו פייס. אז כן, אפשר לשאול הכל. בלי פילטרים. מתוך האינטימיות הזו, אני כאן כדי לנהל את הדיאלוג הזה ולהתמודד עם כל שאלה.




אלו תגובות *שליליות* קיבלת מבני המשפחה שסיפרת להם?


היו גם תגובות פחות טובות. לאו דווקא ממניעים דתיים. חלקן נובעות מתוך בורות, חוסר ידיעה או סטיגמה. רובם לקחו את המילים שלהם בחזרה כמה שעות לאחר מכן ולכן, מבחינתי, התגובות האלה כלל לא נאמרו מלכתחילה. מודה ועוזב.

היו גם כאלה שביקשו לא לספר כי "הילדים קטנים" או ש"זה עלול לבלבל אותם" או "כי זה לא נורמלי". במילים אחרות – "תחזור בבקשה לארון, זה לא נעים לי בעין". לכל אלה הסברתי שאני לא יכול להפוך את הילדים שלהם לגייז, אם הם לא נולדו כאלה.

בנוסף, הבהרתי שזה פשוט לא הולך לקרות, ואם הם לא יספרו לילדים שלהם, המציאות עצמה תפגוש את ילדיהם באירוע המשפחתי הבא. זה לא שאני הולך ללבוש חוטיני, קונפטי ונצנצים (על הסטיגמה הכל כך שגויה הזו על הקהילה הגאה – בשאלה נפרדת), אבל מצד שני, בדיוק כמו אצל בני המשפחה הסטרייטים, אני לא מתכוון להסתיר/להחביא את מי שאני או את בן זוגי וילדיי, לכשיהיו (בעז"ה). לא הייתם מבקשים את זה מהם. אין סיבה שתבקשו את זה ממני.

איך לתווך את המציאות לילדים? בשאלה נפרדת.




אתה לא תספר עלי לאף אחד נכון?


ברור ברור ברור! כפי שהיה עד היום.

כל שאלה עלי או התייעצות לגביכם תמיד אפשרית ואני לא אספר ואשתף שום דבר, אף פעם, אם תבקשו.

זה ישאר בינינו.

וגם אם אנחנו מדברים, אין צורך לדאוג: אי אפשר להפוך אתכם/ן להיות מישהו/י שאתם/ן לא. אי אפשר לשכנע.

אפשר לדבר באופן פומבי ואנונימי גם כאן





יש לנו עוד בני/ות משפחה שאתה יודע עליהם/ן שהם/ן גייז?


כן.

(איך אני יודע? התשובה בשאלה הבאה).

מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת, כל המחקרים מוכיחים, ללא יוצא מן הכלל וללא ספק, שבכל מדגם אוכלוסייה שנדגם, נמצאים בין 4%-14% המשתייכים לקהילת הלהטב"ק (לא רק הומואים אלא גם לסביות, דו מיניים וכד'). אגב, גם בקרב כפרים וערים פרו-להט"בים, בהן יש נוכחות פומבית יותר של גייז או משפחות גאות - אין יותר גייז במדגם האוכלוסיה, גם לא בקרב המשפחות הגאות עצמם: רוב צאצאיהם – סטרייטים. במילים אחרות, נטייה מינית איננה תכונה נרכשת ואינה מדבקת. אי אפשר להפוך להיות גיי.

בקיצור, מה חשבתם, שמשפחת אשר יוצאת דופן?

הוסיפו את המחקרים המדעיים שמוצאים מתאמים גנטיים מסוימים בקרב חברי הקהילה שהם בני משפחה, ותגלו שלא רק האף עובר אצלנו בתורשה.

להגיד "שאצלנו במשפחה אין 'כאלה' ", כאילו יש בזה משהו רע (אפרופו אמנות הטאטוא המשפחתי), קודם כל, לא נכון: הנה, אני. ותאמינו לי - אני ממש לא היחיד.




מי עוד אצלנו גיי? איך אתה יודע? אתה בטוח?


בשום שלב ובשום אופן לא אוציא מהארון ואחשוף את זהותו/ה המינית של מישהו/י מבני/ות המשפחה.

לא ברמז, לא בקריצה ולא בכלל, כל עוד לא קיבלתי בקשה מפורשת וברורה מאותו/ה בן/ת משפחה.

גם שאלות נוסח: "אז תגידי לי, זה נכון שאיקס לסבית?" או "ההוא שנשוי - גיי, לא?" יענו פשוט בהתעלמות. אז פשוט תפסיקו לנסות. אני הומו. והאאוטינג שאתם/ן עושים למישהו/י לא מקובל ולא עושה כבוד לאף אחד/ת. בטח שלא לכם/ן.

איך אני יודע?

קודם כל, חלקם סיפרו לי בעצמם (בין אם היו בטוחים ובין אם התלבטו וחיפשו אוזן קשבת) – אגב אי אפשר להפוך להיות גיי. או שנולדת ככה או שלא. אין פה ממד של שכנוע או "הסתה". בנוסף, לגייז יש רדאר גייז (המכונה "גיי-דאר") מפותח מאוד, ואצלי במיוחד. שלישית, מדובר בקהילה קטנה. לאורך השנים צברתי לא מעט חברים בקהילה, וכן – שאלו אותי: "תגיד לי, אתה קרוב משפחה של...?". מה לעשות, שם המשפחה והדמיון הויזואלי המשפחתי שלנו מדבר בעד עצמו.

כן, אני בטוח שהם גייז. מה הם עושים עם זה? זו כבר החלטה שלהם, ואין לה שום קשר אלי או אליכם. אני משאיר לשיקול דעתם הבלעדי מה לעשות עם בחירת ליבם. זו זכותם המלאה להוציא אותה החוצה או להשאיר אותה בפנים, ואני (וגם אתם) לא אפעל לכאן או לכאן.




אתה חושב שאבא שלך ידע?


אני יודע שהוא ידע.

קודם כל, כי הורים תמיד יודעים (או לפחות מרגישים שמשהו שונה. לא תמיד הם מנהלים על זה דיאלוג, אפילו עם עצמם). לאורך הדרך שמעתי המון סיפורי יציאה מהארון. אלפים. אני יכול לספור על כף יד אחת (וישארו אצבעות פנויות) סיפורים בהם אחד ההורים היה בשוק ממשי ולא היה לו שום מושג/חשד שבנו/תו גיי. תסתכלו על תמונות/סרטוני ילדות שלי. זה כל כך נוכח. זה כל כך שם.




זה קשור לזה שאבא שלך נפטר? או אולי בגלל אמא שלך?


לא. ממש לא.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה "גברי"/"נשי"/"דומיננטי"/"רסציבי" מידי.

לא כי אני בן בכור או... אין לי מושג.

אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. לא בוחרים בה.

היא לא מושפעת על ידי גורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

נולדים עם זה. פשוט. כמו שאתם/ן נולדתם/ן אתם/ן.




סיפרת למשפחה הגרעינית שלך?


ערכתי שיחה נפרדת לאמתי ושיחה נפרדת לאילון (אגב, באותו היום).

הם לא הופתעו. הם ידעו (בכל זאת, אנחנו מכירים אחד את השני מגיל אפס). התגובות שלהם היו טובות ורוב השיחה עסקה בכלל בנושאים אחרים ושגרתיים הרבה יותר.

גם להם וגם לכל אחד אחר שסיפרתי, איפשרתי להעביר את האינפורמציה הלאה למי שהם חפצים, ללא הגבלה. יש כאלה שאכן סיפרו לאחרים, ויש כאלה שלא.




מי מהמשפחה המורחבת שלנו יודע/ת?


עכשיו – כולם 😂

אבל גם לפני כן, לא מעט. אם התארחתי אצלכם בשנים האחרונות, סביר להניח שניהלנו על כך שיחה אישית משותפת.

רק השיחות עם בני משפחת אשר ארכו יותר מעשור. לא כי לא הייתי מוכן, להפך. אלא כי אתם הרבה. אני אחד. כולנו עסוקים ולא גרים קרוב. ולמצוא זמן משותף, וטיימינג נכון, וכל שיחה אורכת משהו כמו שעה וחצי. פרוצדורה. לכולכם הרשיתי לספר למי שאתם רוצים, ללא הגבלה. אז והיום. יש כאלה שאכן סיפרו לאחרים. במובן מסוים, אני חושב שזה עזר גם להם.




אתה חושב שזה קשור למצב המשפחתי הנוכחי שלך?


לא.

"הייתי" הומו עוד הרבה לפני שהתייתמתי.

למעשה, עוד לפני שהגעתי לבית הספר היסודי.

לא בוחרים להיות גיי. לא הופכים להיות גיי בעקבות איזשהו אירוע (משמח או עצוב), פשוט נולדים עם זה, כמו שאתם/ן נולדתם/ן מי שאתם/ן. (עוד מידע אפשר למצוא בשאלה האם בחרתי להיות הומו או לא).




אלו תגובות *חיוביות* קיבלת מבני המשפחה שסיפרת להם?


"הפתעה": רוב בני המשפחה לא נפלו מהכיסא כשסיפרתי להם. היתה ידיעה. היתה הכחשה.

כל השאלות שמופיעות כאן הגיעו מתוך תגובות של בני המשפחה.

הרוב המוחלט בהחלט הגיב בשמחה רבה, יחד עם "ידעתי, ו"חיכיתי שתצא" המתבקשים. המונים הבהירו לי שהם אוהבים אותי בלי גבול ושלמעשה שום דבר לא ישתנה, חלקכם גם ביקשתם להכיר ולארח אותי ואת בני זוגי (דאז, ואכן כך היה), ניסיתם לשדך לי, הצקתם לי על חתונה וילדים.

היו כאלה שהגיבו באדישות, היו כאלה ששאלו שאלות לעניין, וכאלה שנכנסו לפרטים אינטימיים... אני מבין את הסקרנות: אצל רובכם אני ההומו הראשון שאתם מכירים באמת, באופן אישי. בן משפחה. לא קולגה. לא דמות טלוויזיונית. אביתר. פייס טו פייס. אז כן, אפשר לשאול הכל. בלי פילטרים. מתוך האינטימיות הזו, אני כאן כדי לנהל את הדיאלוג הזה ולהתמודד עם כל שאלה.




אלו תגובות *שליליות* קיבלת מבני המשפחה שסיפרת להם?


היו גם תגובות פחות טובות. לאו דווקא ממניעים דתיים. חלקן נובעות מתוך בורות, חוסר ידיעה או סטיגמה. רובם לקחו את המילים שלהם בחזרה כמה שעות לאחר מכן ולכן, מבחינתי, התגובות האלה כלל לא נאמרו מלכתחילה. מודה ועוזב.

היו גם כאלה שביקשו לא לספר כי "הילדים קטנים" או ש"זה עלול לבלבל אותם" או "כי זה לא נורמלי". במילים אחרות – "תחזור בבקשה לארון, זה לא נעים לי בעין". לכל אלה הסברתי שאני לא יכול להפוך את הילדים שלהם לגייז, אם הם לא נולדו כאלה.

בנוסף, הבהרתי שזה פשוט לא הולך לקרות, ואם הם לא יספרו לילדים שלהם, המציאות עצמה תפגוש את ילדיהם באירוע המשפחתי הבא. זה לא שאני הולך ללבוש חוטיני, קונפטי ונצנצים (על הסטיגמה הכל כך שגויה הזו על הקהילה הגאה – בשאלה נפרדת), אבל מצד שני, בדיוק כמו אצל בני המשפחה הסטרייטים, אני לא מתכוון להסתיר/להחביא את מי שאני או את בן זוגי וילדיי, לכשיהיו (בעז"ה). לא הייתם מבקשים את זה מהם. אין סיבה שתבקשו את זה ממני.

איך לתווך את המציאות לילדים? בשאלה נפרדת.




אתה לא תספר עלי לאף אחד נכון?


ברור ברור ברור! כפי שהיה עד היום.

כל שאלה עלי או התייעצות לגביכם תמיד אפשרית ואני לא אספר ואשתף שום דבר, אף פעם, אם תבקשו.

זה ישאר בינינו.

וגם אם אנחנו מדברים, אין צורך לדאוג: אי אפשר להפוך אתכם/ן להיות מישהו/י שאתם/ן לא. אי אפשר לשכנע.

אפשר לדבר באופן פומבי ואנונימי גם כאן





יש לנו עוד בני/ות משפחה שאתה יודע עליהם/ן שהם/ן גייז?


כן.

(איך אני יודע? התשובה בשאלה הבאה).

מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת, כל המחקרים מוכיחים, ללא יוצא מן הכלל וללא ספק, שבכל מדגם אוכלוסייה שנדגם, נמצאים בין 4%-14% המשתייכים לקהילת הלהטב"ק (לא רק הומואים אלא גם לסביות, דו מיניים וכד'). אגב, גם בקרב כפרים וערים פרו-להט"בים, בהן יש נוכחות פומבית יותר של גייז או משפחות גאות - אין יותר גייז במדגם האוכלוסיה, גם לא בקרב המשפחות הגאות עצמם: רוב צאצאיהם – סטרייטים. במילים אחרות, נטייה מינית איננה תכונה נרכשת ואינה מדבקת. אי אפשר להפוך להיות גיי.

בקיצור, מה חשבתם, שמשפחת אשר יוצאת דופן?

הוסיפו את המחקרים המדעיים שמוצאים מתאמים גנטיים מסוימים בקרב חברי הקהילה שהם בני משפחה, ותגלו שלא רק האף עובר אצלנו בתורשה.

להגיד "שאצלנו במשפחה אין 'כאלה' ", כאילו יש בזה משהו רע (אפרופו אמנות הטאטוא המשפחתי), קודם כל, לא נכון: הנה, אני. ותאמינו לי - אני ממש לא היחיד.




מי עוד אצלנו גיי? איך אתה יודע? אתה בטוח?


בשום שלב ובשום אופן לא אוציא מהארון ואחשוף את זהותו/ה המינית של מישהו/י מבני/ות המשפחה.

לא ברמז, לא בקריצה ולא בכלל, כל עוד לא קיבלתי בקשה מפורשת וברורה מאותו/ה בן/ת משפחה.

גם שאלות נוסח: "אז תגידי לי, זה נכון שאיקס לסבית?" או "ההוא שנשוי - גיי, לא?" יענו פשוט בהתעלמות. אז פשוט תפסיקו לנסות. אני הומו. והאאוטינג שאתם/ן עושים למישהו/י לא מקובל ולא עושה כבוד לאף אחד/ת. בטח שלא לכם/ן.

איך אני יודע?

קודם כל, חלקם סיפרו לי בעצמם (בין אם היו בטוחים ובין אם התלבטו וחיפשו אוזן קשבת) – אגב אי אפשר להפוך להיות גיי. או שנולדת ככה או שלא. אין פה ממד של שכנוע או "הסתה". בנוסף, לגייז יש רדאר גייז (המכונה "גיי-דאר") מפותח מאוד, ואצלי במיוחד. שלישית, מדובר בקהילה קטנה. לאורך השנים צברתי לא מעט חברים בקהילה, וכן – שאלו אותי: "תגיד לי, אתה קרוב משפחה של...?". מה לעשות, שם המשפחה והדמיון הויזואלי המשפחתי שלנו מדבר בעד עצמו.

כן, אני בטוח שהם גייז. מה הם עושים עם זה? זו כבר החלטה שלהם, ואין לה שום קשר אלי או אליכם. אני משאיר לשיקול דעתם הבלעדי מה לעשות עם בחירת ליבם. זו זכותם המלאה להוציא אותה החוצה או להשאיר אותה בפנים, ואני (וגם אתם) לא אפעל לכאן או לכאן.




אתה חושב שאבא שלך ידע?


אני יודע שהוא ידע.

קודם כל, כי הורים תמיד יודעים (או לפחות מרגישים שמשהו שונה. לא תמיד הם מנהלים על זה דיאלוג, אפילו עם עצמם). לאורך הדרך שמעתי המון סיפורי יציאה מהארון. אלפים. אני יכול לספור על כף יד אחת (וישארו אצבעות פנויות) סיפורים בהם אחד ההורים היה בשוק ממשי ולא היה לו שום מושג/חשד שבנו/תו גיי. תסתכלו על תמונות/סרטוני ילדות שלי. זה כל כך נוכח. זה כל כך שם.




זה קשור לזה שאבא שלך נפטר? או אולי בגלל אמא שלך?


לא. ממש לא.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה "גברי"/"נשי"/"דומיננטי"/"רסציבי" מידי.

לא כי אני בן בכור או... אין לי מושג.

אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. לא בוחרים בה.

היא לא מושפעת על ידי גורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

נולדים עם זה. פשוט. כמו שאתם/ן נולדתם/ן אתם/ן.




סיפרת למשפחה הגרעינית שלך?


ערכתי שיחה נפרדת לאמתי ושיחה נפרדת לאילון (אגב, באותו היום).

הם לא הופתעו. הם ידעו (בכל זאת, אנחנו מכירים אחד את השני מגיל אפס). התגובות שלהם היו טובות ורוב השיחה עסקה בכלל בנושאים אחרים ושגרתיים הרבה יותר.

גם להם וגם לכל אחד אחר שסיפרתי, איפשרתי להעביר את האינפורמציה הלאה למי שהם חפצים, ללא הגבלה. יש כאלה שאכן סיפרו לאחרים, ויש כאלה שלא.




מי מהמשפחה המורחבת שלנו יודע/ת?


עכשיו – כולם 😂

אבל גם לפני כן, לא מעט. אם התארחתי אצלכם בשנים האחרונות, סביר להניח שניהלנו על כך שיחה אישית משותפת.

רק השיחות עם בני משפחת אשר ארכו יותר מעשור. לא כי לא הייתי מוכן, להפך. אלא כי אתם הרבה. אני אחד. כולנו עסוקים ולא גרים קרוב. ולמצוא זמן משותף, וטיימינג נכון, וכל שיחה אורכת משהו כמו שעה וחצי. פרוצדורה. לכולכם הרשיתי לספר למי שאתם רוצים, ללא הגבלה. אז והיום. יש כאלה שאכן סיפרו לאחרים. במובן מסוים, אני חושב שזה עזר גם להם.




אתה חושב שזה קשור למצב המשפחתי הנוכחי שלך?


לא.

"הייתי" הומו עוד הרבה לפני שהתייתמתי.

למעשה, עוד לפני שהגעתי לבית הספר היסודי.

לא בוחרים להיות גיי. לא הופכים להיות גיי בעקבות איזשהו אירוע (משמח או עצוב), פשוט נולדים עם זה, כמו שאתם/ן נולדתם/ן מי שאתם/ן. (עוד מידע אפשר למצוא בשאלה האם בחרתי להיות הומו או לא).




אלו תגובות *חיוביות* קיבלת מבני המשפחה שסיפרת להם?


"הפתעה": רוב בני המשפחה לא נפלו מהכיסא כשסיפרתי להם. היתה ידיעה. היתה הכחשה.

כל השאלות שמופיעות כאן הגיעו מתוך תגובות של בני המשפחה.

הרוב המוחלט בהחלט הגיב בשמחה רבה, יחד עם "ידעתי, ו"חיכיתי שתצא" המתבקשים. המונים הבהירו לי שהם אוהבים אותי בלי גבול ושלמעשה שום דבר לא ישתנה, חלקכם גם ביקשתם להכיר ולארח אותי ואת בני זוגי (דאז, ואכן כך היה), ניסיתם לשדך לי, הצקתם לי על חתונה וילדים.

היו כאלה שהגיבו באדישות, היו כאלה ששאלו שאלות לעניין, וכאלה שנכנסו לפרטים אינטימיים... אני מבין את הסקרנות: אצל רובכם אני ההומו הראשון שאתם מכירים באמת, באופן אישי. בן משפחה. לא קולגה. לא דמות טלוויזיונית. אביתר. פייס טו פייס. אז כן, אפשר לשאול הכל. בלי פילטרים. מתוך האינטימיות הזו, אני כאן כדי לנהל את הדיאלוג הזה ולהתמודד עם כל שאלה.




אלו תגובות *שליליות* קיבלת מבני המשפחה שסיפרת להם?


היו גם תגובות פחות טובות. לאו דווקא ממניעים דתיים. חלקן נובעות מתוך בורות, חוסר ידיעה או סטיגמה. רובם לקחו את המילים שלהם בחזרה כמה שעות לאחר מכן ולכן, מבחינתי, התגובות האלה כלל לא נאמרו מלכתחילה. מודה ועוזב.

היו גם כאלה שביקשו לא לספר כי "הילדים קטנים" או ש"זה עלול לבלבל אותם" או "כי זה לא נורמלי". במילים אחרות – "תחזור בבקשה לארון, זה לא נעים לי בעין". לכל אלה הסברתי שאני לא יכול להפוך את הילדים שלהם לגייז, אם הם לא נולדו כאלה.

בנוסף, הבהרתי שזה פשוט לא הולך לקרות, ואם הם לא יספרו לילדים שלהם, המציאות עצמה תפגוש את ילדיהם באירוע המשפחתי הבא. זה לא שאני הולך ללבוש חוטיני, קונפטי ונצנצים (על הסטיגמה הכל כך שגויה הזו על הקהילה הגאה – בשאלה נפרדת), אבל מצד שני, בדיוק כמו אצל בני המשפחה הסטרייטים, אני לא מתכוון להסתיר/להחביא את מי שאני או את בן זוגי וילדיי, לכשיהיו (בעז"ה). לא הייתם מבקשים את זה מהם. אין סיבה שתבקשו את זה ממני.

איך לתווך את המציאות לילדים? בשאלה נפרדת.




אתה לא תספר עלי לאף אחד נכון?


ברור ברור ברור! כפי שהיה עד היום.

כל שאלה עלי או התייעצות לגביכם תמיד אפשרית ואני לא אספר ואשתף שום דבר, אף פעם, אם תבקשו.

זה ישאר בינינו.

וגם אם אנחנו מדברים, אין צורך לדאוג: אי אפשר להפוך אתכם/ן להיות מישהו/י שאתם/ן לא. אי אפשר לשכנע.

אפשר לדבר באופן פומבי ואנונימי גם כאן





מה ההבדל בין הומו לגיי?


בגדול, אין הבדל. לרוב, בעברית, הומו=גיי.

המילה gay באנגלית נחשבת כמילה נייטרלית לתיאור הומו או לסבית.

לצערי, "הומו" בעברית, היא קללה נפוצה, כבר מגילאי הגן, גם בימים אלה.

גם ללא מעט הומואים יהיה קל יותר להגיד "אני גיי" משום שהיא נחשבת למילה ניטרלית ללא קונוטציות כלשהן (שליליות או חיוביות).

מבחינתי אין הבדל. אני הומו. אני גיי. אני אביתר.




למה יש יותר גייז מפעם?


התשובה פשוטה: כי אין יותר גייז מפעם.

מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת, כל המחקרים מוכיחים, ללא יוצא מן הכלל וללא ספק, שבכל מדגם אוכלוסייה שנדגם, נמצאים בין 4%-14% המשתייכים לקהילת הלהטב"ק (לא רק הומואים אלא גם לסביות, דו מיניים וכד').

גם בקרב כפרים וערים פרו-להט"בים, בהן יש נוכחות פומבית יותר של גייז או משפחות גאות - אין יותר גייז במדגם האוכלוסיה, גם לא בקרב המשפחות הגאות עצמם: רוב צאצאיהם – סטרייטים. במילים אחרות, נטייה מינית איננה תכונה נרכשת ואינה מדבקת. אי אפשר להפוך להיות גיי.




מה אתם עוד רוצים? היחס אליכם כבר השתנה, כבר מקבלים אתכם!


קיים הבדל עצום בין לדעת לבין לקבל.

להרבה אנשים "אין בעיה עם הומואים" אבל ברגע שהם רואים זוג גאה מחזיק ידיים, מתחבק, מתנשק - זו כבר "פרובוקציה" (ומה היה קורה עם זוג סטרייטי היה עושה בדיוק את אותו הדבר?).

ידיעה - יש שיפור.

קבלה - אנחנו עוד לא שם...

נכון, והוא עוד ימשיך להשתפר ולהשתנות.

החברה הישראלית עברה שינוי מואץ יחסית ביחסיה לקהילה הגאה.

עד אמצע שנות ה-90 נטייה מינית שאינה סטרייטית היתה עילה לאלימות, פיטורים מהעבודה, אי-גיוס/הדחה מצה"ל ובאופן כללי לאפליה וניכור חברתי, משפחתי, תעסוקתי ועוד. המשטרה (וגם הממסד הרפואי, אגב) היתה מתייחסת אלינו כאל אוכלוסייה נגועה ומזוהמת שצריך לטפל בה רק בכפפות (לא של משי. כפפות כפפות. מגומי).

גייז (רובם) הם כבר לא אנשים מצורעים, חריגים בחברה, מוקצים מחמת מיאוס, שחבריהם מתנתקים מהם ומשפחותיהם נוטשים אותם לאנחות ולבדידות עולם. העולם השתנה והתקדם. אפשר לראות אותנו וכמונו בכל מקום, לא רק בתל אביב ובתפקידים בכירים – החל מאלוף צבאי, שני שרים בממשלה ועד לזמרים, שחקנים ומנחי טלוויזיה פופולריים, 15,000 משפחות גאות.

ועדין, עדין יש הרבה מה לעשות, לשנות לשפר.

ביום בו נהיה שווי זכויות בחוק בכל תחום, ללא תלות בנטייה מינית או בזהות מגדרים, ביום בו גייז יתחבקו, יתנשקו, או יפגינו אהבה בלי לחטוף מכות, להירצח, בלי שזה ייחשב כ"גועל נפש", "פרובוקציה", בשונה מאחיהם הסטרייטים, ביום בו אוכל להתחתן ולהיות אבא בלי להשקיע הון או לנסוע למדינה זרה, אז נדע שקיבלו אותנו, הפעם על באמת.




מה זה להטב"ק?


להט"ב הם ראשי התיבות של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים.

המונח בא לתאר נטיות מיניות, זהויות מיניות ומגדריות ולכנסן לזהות אחת.

בשנים האחרונות התחלנו להשתמש במונח להטב"ק (הוספנו את ה"קוויר")

להערכתי, לאט לאט אנו נעבור להשתמש במונח הכיפי "הקהילה הגאה" שפשוט אינו מגביל מי כן יכול להיכלל תחת כותרת הגג של "הקהילה".

נטייה מינית (הומו, לסבית למשל) ונטייה מגדרית (טרנסג'נדר) שונות מאוד האחת מהשנייה, אבל, אנו חברי הקהילה רואים בעצמנו שותפים ושותפות במאבק נגד כפיית ואפליית תפקידי מגדר, תוך דיכוי הגיוון והשונות האנושית.

באופן אישי אני מאמין שכולנו נולדנו על הספקטרום. חלקנו נמשכים רק לנשים, חלקנו רק לגברים, חלקנו קצת וקצת, או גם וגם. מי יותר ומי פחות. כך שבאיזשהו מקום כולנו משתייכים לקהילה הגאה.




מה זה המצעד הזה שכל הזמן מדברים עליו?


מצעד הגאווה הוא מצעד שנתי המתקיים ברחבי העולם. לא מעט סטרייטים (סביב מחצית מהצועדים, אם לא יותר) צועדים יחד איתנו מתוך הבעת תמיכה במאבק (טוב נו, הם גם נהנים מהאווירה השמחה והכיפית).

הנה באמת מה שקורה במצעד בתל אביב: זה מתחיל מהפנינג חוויתי וצבעוני ופיקניק של משפחות גאות. רק אחר כך, רבע מיליון איש מתחילים לצעוד בבגדים (מוזמנים להצטרף!). מניפים שלטים. רוקדים. פשוט שמחים. מה שמראים בטלוויזיה הוא הקוריוז. מה רציתם שיראו? את הטריוויאלי והמשעמם? ככה לא מייצרים חדשות.

ברוב העולם הציבור בכלל לא יצעד במצעד, אלא יעודד משני צידי הרחוב תהלוכה ססגונית. אגב, במצעד התל אביבי בעל המשאיות תוכלו לראות משאית של משפחות גאות או של קהילת "קשת הזהב" (להטב"קים בגילאי הזהב). קל להסתכל על המשאיות הבודדות שמעודדות ליינים של מסיבות תל אביביות, אבל הן לא היחידות והן לא העיקר.

המצעד בתל אביב שונה מהמצעד בירושלים, בחיפה או ברחובות, שהם צעדת מחאה הפגנתית (אופס, שמעתם עוד בלון סטיגמטי מתפוצץ?).




מה הסיפור של גברים בתחתונים על משאיות עם קונפטי ונצנצים?


סטיגמה.

בשיעור הראשון לתואר בתקשורת המונים לומדים מהו המושג "חדשות".

"כלב נשך אדם" – לא חדשה. זה קורה כמעט כל יום, בכל העולם.

"אדם נשך כלב" – הו, הנה משהו ייחודי ומעניין!

אותו הדבר גם סטיגמת המשאיות והגברים בתחתונים.

כמה הומואים אתם מכירים באמת, היכרות אישית קרובה, ולא כתדמית? כמה מהם מסוממים? לובשי חוטיני? נשאים? על משאיות? כמו בכל חברה, גם בקהילה הגאה יש גיוון (למשל, למעלה מ-320,000 צועדים וצועדות בבגדים מלאים במצעד התל-אביבי) ויש שוליים רעשניים (20 גברים על משאיות). סינק וידיאו בן 15 שניות על מצעד הגאווה לא יכול להציג את מורכבות המציאות והאוכלוסיה הגאה על שלל רבדיה.

קל להתעלם מיותר מרבע מיליון איש צועדים בבגדים, סבים וסבתות, אמהות ואבות, הורים וילדיהם, סתם צעירים. קל להתעלם מהשלטים והמשרוקיות. קל להתעלם מהשמחה ומההפגנה, מהצעדה והמחמאה. הרבה יותר קל להראות משאית פרובוקטיבית אחת מתוך 15 (ובכלל, עורך חדשות שבוחר להראות שקר ולהציג אותו כחזון הכלל הוא בעיני לא פחות הומופבי מח"כ שמארגן את "מצעד הבהמות").

לסיכום, מדובר במיעוט של המיעוט, ואין הפרט מעיד על הכלל. מוזמנים לצעוד ולהיווכח בעצמכם.




איפה יש מצעד? רק בתל אביב או ירושלים?


המצעדים המרכזיים, כמובן, מתרחשים בתל אביב (המסיבתי יותר) ובירושלים (ההפגנתי יותר, שם גם לא תראו משאיות, למשל), אבל לא רק שם:

בשנים האחרונות בחודש הגאווה (יוני) נתלים דגלי הגאווה בעשרות רבות של ערים בישראל, ובנוסף נערכים מצעדי גאווה ואירועי גאווה רבים גם בחיפה, באר שבע, פתח תקווה, טבריה, עפולה, בית שמש, עמק הירדן, נתניה, בת ים, גבעת שמואל, רחובות, רמת גן, גבעתיים, אילת, נהריה, דימונה, חריש, פרדסיה, קריית אונו וכן – גם יהוד.

בחלק מהערים יהיה מצעד. בחלק מהערים יהיו אירועי גאווה אחרים (למשל, הרצאות שונות, שולחנות עגולים ועוד).

מוזמנים לבוא, לשמוע, להשמיע, לחלוק, לשתף ולהצטרף. זה לא אומר שאתם גייז. זה אומר שאתם בני אדם. אנחנו לא נושכים.




למה צריך מצעד?


באנגלית זה נשמע יותר טוב.

התרגום העברי למקור באנגלית (Pride Parade) קצת השתבש. מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של הצועדים ותומכיהם בושה ולעיתים חטא, חברי קהילת הלהטב"ק גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה, ומצפים מהחברה כולה שתקבלם כפי שהם – ועל כך אנחנו צועדים.

המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי (למשל ירושלים), אך במקומות אוהדים יותר ללהט"ב (למשל תל אביב) הוא הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו יניפו דגלי גאווה, ינגנו מוזיקה קצבית, דראגיסטים יופיעו ועוד. גם במצעדים אלו קיים עדיין גם אלמנט מחאתי, פוליטי וחינוכי.




למה הדגל שלכם נראה ככה?


דגל הגאווה מורכב מששת צבעי הקשת (מלמעלה למטה: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול).

צבעי הקשת המרכיבים את הדגל מסמלים רבגוניות ושוויון: היופי ביכולתם של אנשים שונים האחד מהשני, לחיות יחד, זה לצד זה, בצורה הרמונית (כמו הצבעים בדגל).

תזכורת: על פי הסיפור התנ"כי, ניתנה הקשת הראשונה בשמיים לנח אחרי המבול, כאות לברית האלוהים שלא ישמיד שוב את האנושות בעבור השחתת הצדק והמוסר. להפלות בגלל נטייה מגדרית או מינית – זה חוסר צדק. לרצוח במצעד גאווה בעיר הקודש – זה לא צודק ולא מוסרי.




גאווה גאווה גאווה... על מה הגאווה בלהיות הומו? למה הכל בחוץ?


  1. הגאווה היא מילה מנוגדת והפוכה מביישנות (או בושה).

אנחנו גאים = אנחנו לא מתביישים יותר.

לא מתביישים במי שאנחנו. לא מתנצלים על איך שנולדנו. אני גאה להיות הומו. גאה שכך נולדתי. גאה שבחרתי לא להסתיר. גאה ושמח שזה מי שאני. אני לא מחביא את הזהות שלי. אני לא מתנצל עליה. אני אשמש מודל לחיקוי ולהשראה עבור סטרייטים שנטעה בהם סטיגמה מיותרת, וגם עבור אלה שבפנים ואלה שבחוץ, כמה שאוכל.

השוני בנטייה המינית או בזהות המגדרית איננו חיסרון או בושה. הגאווה באה גם לעודד את אלה שעדין לא יצאו מהארון, שעדין מתביישים, וגם את אלה שכבר יצאו, למרות הקשיים שחוו (אם חוו) לאורך הדרך.

גם הדרישה שלנו שוויון זכויות מלא, בחוק ובפועל, בלי להתנצל היא דרישה גאה. לא בקשה. לא ג'סטה.

ביום בו נהיה שווי זכויות בחוק ובפועל, ללא תלות בנטייה מינית או בזהות מגדרים, ביום בו גייז יתחבקו, יתנשקו, או יפגינו אהבה בלי לחטוף מכות, להירצח, בלי שזה ייחשב כ"גועל נפש", "פרובוקציה", בשונה מאחיהם הסטרייטים – אז נדע שהמשימה הושלמה. וגם על כך נחוש גאווה.





מה ההבדל בין הומו לגיי?


בגדול, אין הבדל. לרוב, בעברית, הומו=גיי.

המילה gay באנגלית נחשבת כמילה נייטרלית לתיאור הומו או לסבית.

לצערי, "הומו" בעברית, היא קללה נפוצה, כבר מגילאי הגן, גם בימים אלה.

גם ללא מעט הומואים יהיה קל יותר להגיד "אני גיי" משום שהיא נחשבת למילה ניטרלית ללא קונוטציות כלשהן (שליליות או חיוביות).

מבחינתי אין הבדל. אני הומו. אני גיי. אני אביתר.




למה יש יותר גייז מפעם?


התשובה פשוטה: כי אין יותר גייז מפעם.

מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת, כל המחקרים מוכיחים, ללא יוצא מן הכלל וללא ספק, שבכל מדגם אוכלוסייה שנדגם, נמצאים בין 4%-14% המשתייכים לקהילת הלהטב"ק (לא רק הומואים אלא גם לסביות, דו מיניים וכד').

גם בקרב כפרים וערים פרו-להט"בים, בהן יש נוכחות פומבית יותר של גייז או משפחות גאות - אין יותר גייז במדגם האוכלוסיה, גם לא בקרב המשפחות הגאות עצמם: רוב צאצאיהם – סטרייטים. במילים אחרות, נטייה מינית איננה תכונה נרכשת ואינה מדבקת. אי אפשר להפוך להיות גיי.




מה אתם עוד רוצים? היחס אליכם כבר השתנה, כבר מקבלים אתכם!


קיים הבדל עצום בין לדעת לבין לקבל.

להרבה אנשים "אין בעיה עם הומואים" אבל ברגע שהם רואים זוג גאה מחזיק ידיים, מתחבק, מתנשק - זו כבר "פרובוקציה" (ומה היה קורה עם זוג סטרייטי היה עושה בדיוק את אותו הדבר?).

ידיעה - יש שיפור.

קבלה - אנחנו עוד לא שם...

נכון, והוא עוד ימשיך להשתפר ולהשתנות.

החברה הישראלית עברה שינוי מואץ יחסית ביחסיה לקהילה הגאה.

עד אמצע שנות ה-90 נטייה מינית שאינה סטרייטית היתה עילה לאלימות, פיטורים מהעבודה, אי-גיוס/הדחה מצה"ל ובאופן כללי לאפליה וניכור חברתי, משפחתי, תעסוקתי ועוד. המשטרה (וגם הממסד הרפואי, אגב) היתה מתייחסת אלינו כאל אוכלוסייה נגועה ומזוהמת שצריך לטפל בה רק בכפפות (לא של משי. כפפות כפפות. מגומי).

גייז (רובם) הם כבר לא אנשים מצורעים, חריגים בחברה, מוקצים מחמת מיאוס, שחבריהם מתנתקים מהם ומשפחותיהם נוטשים אותם לאנחות ולבדידות עולם. העולם השתנה והתקדם. אפשר לראות אותנו וכמונו בכל מקום, לא רק בתל אביב ובתפקידים בכירים – החל מאלוף צבאי, שני שרים בממשלה ועד לזמרים, שחקנים ומנחי טלוויזיה פופולריים, 15,000 משפחות גאות.

ועדין, עדין יש הרבה מה לעשות, לשנות לשפר.

ביום בו נהיה שווי זכויות בחוק בכל תחום, ללא תלות בנטייה מינית או בזהות מגדרים, ביום בו גייז יתחבקו, יתנשקו, או יפגינו אהבה בלי לחטוף מכות, להירצח, בלי שזה ייחשב כ"גועל נפש", "פרובוקציה", בשונה מאחיהם הסטרייטים, ביום בו אוכל להתחתן ולהיות אבא בלי להשקיע הון או לנסוע למדינה זרה, אז נדע שקיבלו אותנו, הפעם על באמת.




מה זה להטב"ק?


להט"ב הם ראשי התיבות של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים.

המונח בא לתאר נטיות מיניות, זהויות מיניות ומגדריות ולכנסן לזהות אחת.

בשנים האחרונות התחלנו להשתמש במונח להטב"ק (הוספנו את ה"קוויר")

להערכתי, לאט לאט אנו נעבור להשתמש במונח הכיפי "הקהילה הגאה" שפשוט אינו מגביל מי כן יכול להיכלל תחת כותרת הגג של "הקהילה".

נטייה מינית (הומו, לסבית למשל) ונטייה מגדרית (טרנסג'נדר) שונות מאוד האחת מהשנייה, אבל, אנו חברי הקהילה רואים בעצמנו שותפים ושותפות במאבק נגד כפיית ואפליית תפקידי מגדר, תוך דיכוי הגיוון והשונות האנושית.

באופן אישי אני מאמין שכולנו נולדנו על הספקטרום. חלקנו נמשכים רק לנשים, חלקנו רק לגברים, חלקנו קצת וקצת, או גם וגם. מי יותר ומי פחות. כך שבאיזשהו מקום כולנו משתייכים לקהילה הגאה.




מה זה המצעד הזה שכל הזמן מדברים עליו?


מצעד הגאווה הוא מצעד שנתי המתקיים ברחבי העולם. לא מעט סטרייטים (סביב מחצית מהצועדים, אם לא יותר) צועדים יחד איתנו מתוך הבעת תמיכה במאבק (טוב נו, הם גם נהנים מהאווירה השמחה והכיפית).

הנה באמת מה שקורה במצעד בתל אביב: זה מתחיל מהפנינג חוויתי וצבעוני ופיקניק של משפחות גאות. רק אחר כך, רבע מיליון איש מתחילים לצעוד בבגדים (מוזמנים להצטרף!). מניפים שלטים. רוקדים. פשוט שמחים. מה שמראים בטלוויזיה הוא הקוריוז. מה רציתם שיראו? את הטריוויאלי והמשעמם? ככה לא מייצרים חדשות.

ברוב העולם הציבור בכלל לא יצעד במצעד, אלא יעודד משני צידי הרחוב תהלוכה ססגונית. אגב, במצעד התל אביבי בעל המשאיות תוכלו לראות משאית של משפחות גאות או של קהילת "קשת הזהב" (להטב"קים בגילאי הזהב). קל להסתכל על המשאיות הבודדות שמעודדות ליינים של מסיבות תל אביביות, אבל הן לא היחידות והן לא העיקר.

המצעד בתל אביב שונה מהמצעד בירושלים, בחיפה או ברחובות, שהם צעדת מחאה הפגנתית (אופס, שמעתם עוד בלון סטיגמטי מתפוצץ?).




מה הסיפור של גברים בתחתונים על משאיות עם קונפטי ונצנצים?


סטיגמה.

בשיעור הראשון לתואר בתקשורת המונים לומדים מהו המושג "חדשות".

"כלב נשך אדם" – לא חדשה. זה קורה כמעט כל יום, בכל העולם.

"אדם נשך כלב" – הו, הנה משהו ייחודי ומעניין!

אותו הדבר גם סטיגמת המשאיות והגברים בתחתונים.

כמה הומואים אתם מכירים באמת, היכרות אישית קרובה, ולא כתדמית? כמה מהם מסוממים? לובשי חוטיני? נשאים? על משאיות? כמו בכל חברה, גם בקהילה הגאה יש גיוון (למשל, למעלה מ-320,000 צועדים וצועדות בבגדים מלאים במצעד התל-אביבי) ויש שוליים רעשניים (20 גברים על משאיות). סינק וידיאו בן 15 שניות על מצעד הגאווה לא יכול להציג את מורכבות המציאות והאוכלוסיה הגאה על שלל רבדיה.

קל להתעלם מיותר מרבע מיליון איש צועדים בבגדים, סבים וסבתות, אמהות ואבות, הורים וילדיהם, סתם צעירים. קל להתעלם מהשלטים והמשרוקיות. קל להתעלם מהשמחה ומההפגנה, מהצעדה והמחמאה. הרבה יותר קל להראות משאית פרובוקטיבית אחת מתוך 15 (ובכלל, עורך חדשות שבוחר להראות שקר ולהציג אותו כחזון הכלל הוא בעיני לא פחות הומופבי מח"כ שמארגן את "מצעד הבהמות").

לסיכום, מדובר במיעוט של המיעוט, ואין הפרט מעיד על הכלל. מוזמנים לצעוד ולהיווכח בעצמכם.




איפה יש מצעד? רק בתל אביב או ירושלים?


המצעדים המרכזיים, כמובן, מתרחשים בתל אביב (המסיבתי יותר) ובירושלים (ההפגנתי יותר, שם גם לא תראו משאיות, למשל), אבל לא רק שם:

בשנים האחרונות בחודש הגאווה (יוני) נתלים דגלי הגאווה בעשרות רבות של ערים בישראל, ובנוסף נערכים מצעדי גאווה ואירועי גאווה רבים גם בחיפה, באר שבע, פתח תקווה, טבריה, עפולה, בית שמש, עמק הירדן, נתניה, בת ים, גבעת שמואל, רחובות, רמת גן, גבעתיים, אילת, נהריה, דימונה, חריש, פרדסיה, קריית אונו וכן – גם יהוד.

בחלק מהערים יהיה מצעד. בחלק מהערים יהיו אירועי גאווה אחרים (למשל, הרצאות שונות, שולחנות עגולים ועוד).

מוזמנים לבוא, לשמוע, להשמיע, לחלוק, לשתף ולהצטרף. זה לא אומר שאתם גייז. זה אומר שאתם בני אדם. אנחנו לא נושכים.




למה צריך מצעד?


באנגלית זה נשמע יותר טוב.

התרגום העברי למקור באנגלית (Pride Parade) קצת השתבש. מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של הצועדים ותומכיהם בושה ולעיתים חטא, חברי קהילת הלהטב"ק גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה, ומצפים מהחברה כולה שתקבלם כפי שהם – ועל כך אנחנו צועדים.

המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי (למשל ירושלים), אך במקומות אוהדים יותר ללהט"ב (למשל תל אביב) הוא הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו יניפו דגלי גאווה, ינגנו מוזיקה קצבית, דראגיסטים יופיעו ועוד. גם במצעדים אלו קיים עדיין גם אלמנט מחאתי, פוליטי וחינוכי.




למה הדגל שלכם נראה ככה?


דגל הגאווה מורכב מששת צבעי הקשת (מלמעלה למטה: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול).

צבעי הקשת המרכיבים את הדגל מסמלים רבגוניות ושוויון: היופי ביכולתם של אנשים שונים האחד מהשני, לחיות יחד, זה לצד זה, בצורה הרמונית (כמו הצבעים בדגל).

תזכורת: על פי הסיפור התנ"כי, ניתנה הקשת הראשונה בשמיים לנח אחרי המבול, כאות לברית האלוהים שלא ישמיד שוב את האנושות בעבור השחתת הצדק והמוסר. להפלות בגלל נטייה מגדרית או מינית – זה חוסר צדק. לרצוח במצעד גאווה בעיר הקודש – זה לא צודק ולא מוסרי.




גאווה גאווה גאווה... על מה הגאווה בלהיות הומו? למה הכל בחוץ?


  1. הגאווה היא מילה מנוגדת והפוכה מביישנות (או בושה).

אנחנו גאים = אנחנו לא מתביישים יותר.

לא מתביישים במי שאנחנו. לא מתנצלים על איך שנולדנו. אני גאה להיות הומו. גאה שכך נולדתי. גאה שבחרתי לא להסתיר. גאה ושמח שזה מי שאני. אני לא מחביא את הזהות שלי. אני לא מתנצל עליה. אני אשמש מודל לחיקוי ולהשראה עבור סטרייטים שנטעה בהם סטיגמה מיותרת, וגם עבור אלה שבפנים ואלה שבחוץ, כמה שאוכל.

השוני בנטייה המינית או בזהות המגדרית איננו חיסרון או בושה. הגאווה באה גם לעודד את אלה שעדין לא יצאו מהארון, שעדין מתביישים, וגם את אלה שכבר יצאו, למרות הקשיים שחוו (אם חוו) לאורך הדרך.

גם הדרישה שלנו שוויון זכויות מלא, בחוק ובפועל, בלי להתנצל היא דרישה גאה. לא בקשה. לא ג'סטה.

ביום בו נהיה שווי זכויות בחוק ובפועל, ללא תלות בנטייה מינית או בזהות מגדרים, ביום בו גייז יתחבקו, יתנשקו, או יפגינו אהבה בלי לחטוף מכות, להירצח, בלי שזה ייחשב כ"גועל נפש", "פרובוקציה", בשונה מאחיהם הסטרייטים – אז נדע שהמשימה הושלמה. וגם על כך נחוש גאווה.





לראות

מה 

שאלו

2019102459717309.jpg

להגיד משהו

-אפשר לדבר גם ב

נו, איך היה?אה, לא משהוסבירטובטוב מאודמעולהנו, איך היה?
מה שכתבתי למעלה...

תודה ששיתפת :)

במידת הצורך, מבטיח להתייחס בהקדם

 
1_IHSpDrx1q9LGj4ZtxLMGdg.jpeg

לשמוע את הסיפור שלך

מורה שנחשפה לאתר במקרה יצרה קשר וביקשה שאשוחח עם תלמידיה. השיחה איתם, כמו האתר, עברה מפה לאוזן.

עוד ועוד בקשות הגיעו מבתי ספר, צוותי הוראה, מקומות עבודה, תנועות נוער, קבוצות הורים, מפגשים של חבר'ה, התכנסויות משפחתיות, ובעצם מכל מי שמבקש ורוצה לשמוע. 

בשיחה אני מספר עלי, על האתר, על החשיפה התקשורתית והתגובות בעקבותיו, על הדילמה איך לקבל את האחר, וגם כמה טיפים (מניסיון) איך להתמודד אם יוצאים בפניכם מהארון. לא אסיים הרצאה בלי שכל השאלות שאשאל במהלכה (גם באופן אנונימי) יקבלו מענה.

ההרצאה בהתנדבות מלאה.

אפשר לתאם באמצעות: