אביתר ההומו

בשום שלב ובשום אופן לא אוציא מהארון ואחשוף את זהותו/ה המינית של מישהו/י בניגוד לרצונו/ה, כולל בני ובנות משפחה.

לא ברמז, לא בקריצה ולא בכלל, כל עוד לא קיבלתי בקשה מפורשת וברורה מאותו/ה בן/ת משפחה.

גם שאלות נוסח: "אז תגידי לי, זה נכון שאיקס לסבית?" או "ההוא שנשוי - גיי, לא?" יענו פשוט בהתעלמות. אז פשוט תפסיקו לנסות. אני הומו. והאאוטינג שאתם/ן עושים למישהו/י לא מקובל ולא עושה כבוד לאף אחד/ת. בטח שלא לכם/ן.

איך אני יודע?

חלקם סיפרו לי בעצמם (בין אם היו בטוחים, או התלבטו, או חיפשו אוזן קשבת – אגב אי אפשר להפוך להיות גיי. או שנולדת ככה או שלא. אין פה ממד של שכנוע או "הסתה").

בנוסף, לגייז יש רדאר גייז (המכונה "גיי-דאר") מפותח מאוד. שלישית, מדובר בקהילה קטנה. לאורך השנים חברים מהקהילה שאלו אם "אתה קרוב משפחה של...?". מה לעשות, שם המשפחה והדמיון הויזואלי המשפחתי שלנו מדבר בעד עצמו.

כן, אני בטוח שהם גייז. מה הם עושים עם זה? זו כבר החלטה שלהם, ואין לה שום קשר אלי או אליכם. אני משאיר לשיקול דעתם הבלעדי מה לעשות עם בחירת ליבם. זו זכותם המלאה להוציא אותה החוצה או להשאיר אותה בפנים.

נתחיל מהמובן מאליו: בסוף הם יעלו על זה.

ילדים תמיד מתקדמים יותר מהדור המבוגר, ולא רק טכנולוגית. רובם כבר נתקל במשפחה גאה בגן, בבית הספר, בטלוויזיה ובאינטרנט. כן, גם במוסדות חינוך דתיים ואפילו חרדיים.

בחווייה שלי, ילדים מקבלים את הסיטואציה באופן טבעי יותר, והכי מדהים שאפשר. אולי משום אין להם את החסמים והתבניתיות המחשבתית שיש לנו, המבוגרים, ולא רק בענייני גאווה: היה לי סבא. סבא עמנואל. הוא איבד עין בתאונת דרכים קשה, שלא הוחלפה בעין תותבת. אנחנו, הנכדים, קיבלנו את זה בצורה הכי טבעית וסולידית שיש. קיבלנו את סבא כמו כל סבא. החור באמצע הפנים פשוט לא הרתיע אותנו. זה לא שחשבנו שככה כל הסבים בעולם נראים: לרובנו היו סבא ו/או סבתא נוספים בעלי זוג עיניים.

כל משפחה והדינמיקה המשפחתית שלה. אין דרך גורפת איך להעביר את המסר לדור הצעיר.

זו הבחירה שלכם, כהורים, איך לתווך להם את המציאות. המלצתי היא להיערך לשיחה הזאת מראש, לא רק לשקול אלו מילים לומר, אלא גם באיזה טון. אפשר ליזום איתם שיחה, לחכות שהם דווקא ישאלו (אבל להיערך עם תשובה מראש), להקריא סיפור לפני השינה (הנה כמה דוגמאות), או פשוט לתת להם לפגוש את המציאות במפגש המשפחתי. מה לא לעשות? לא להסתיר, לשקר או להכחיש את המציאות.

ובכל זאת,

הנה כמה היגדים שלדעתי כדאי שלא להגיד: זו לא הדרך שלנו; זה נגד התורה (זה לא); אצלנו לא מתנהגים ככה; הוא משפחה שלנו – אבל אנחנו לא מקבלים את זה; הוא בחר בזה; הוא מסכן; אנחנו מרחמים עליו; צריך להתפלל עליו; הוא מהמשפחה שלנו ומשפחה לא בוחרים (טעות!) וזה מה שיש, וכיו"ב.

מה כן להגיד? כמו שחלק מאיתנו נולדו עם שיער בלונדיני או שחור, עם עיניים חומות או ירוקות, ככה X נולד כמישהו שאוהב רק בנים/בנות; במשפחה שלנו יש מקום לכולם, אנחנו מקבלים בשמחה ובאהבה כל אדם, גם אם הוא שונה או אחר מאיתנו; אנחנו מכירים את X כבר הרבה שנים ומכירים הרבה מאוד תכונות שלו, למשל_________, שמחנו שהוא שיתף אותנו במשהו חדש על עצמו; בבית שלנו אפשר להיות מי שאנחנו ויש מספיק מקום לכל אחד ואחת; את/ה בטח יודע/ת את זה, אבל חשוב לנו להגיד לך את זה בקול: אצלנו תוכל/י להיות מי שאת/ה ולשתף אותנו בכל דבר שתבחר/י, בלי לחשוש.

ערכתי שיחה נפרדת לכל אחד מאחיי.

לא נרשמה הפתעה. התגובות שלהם היו טובות ורוב השיחה עסקה בכלל בנושאים אחרים ושגרתיים הרבה יותר.

לא. ממש לא.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא. ידעתי שאני הומו כשעוד שניהם היו בחיים.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה גברי/נשי/דומיננטי/רסציבי מידי. גם לא כי אני בן בכור או... אין לי מושג.

אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. לא בוחרים בה.

היא לא מושפעת על ידי גורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

נולדים עם זה. פשוט. כמו שאתם/ן נולדתם/ן אתם/ן.

לא הספקתי לעשות לו את ה-"שיחה", אבל אני יודע שהוא ידע.

קודם כל, כי הורים תמיד יודעים (או לפחות מרגישים שמשהו שונה. לא תמיד הם מנהלים על זה דיאלוג, אפילו עם עצמם).

לאורך הדרך שמעתי המון סיפורי יציאה מהארון. אלפים. אני יכול לספור על כף יד אחת (וישארו אצבעות פנויות) סיפורים בהם אחד ההורים היה בשוק ממשי ולא היה לו שום מושג/חשד שבנו/תו גיי. כשאני מסתכל על על תמונות/סרטוני ילדות שלי, זה כל כך נוכח. זה כל כך שם.

ובאותה נשימה כדאי להזכיר את ארגון תהל"ה (ארגון תמיכה בהורים ובבני משפחה של הקהילה הגאה) שעוזר ליקרים לנו להתמודד עם יציאה מהארון של בן/ת משפחה.

לא.

"הייתי" הומו עוד הרבה לפני שהתייתמתי.

למעשה, עוד לפני שהגעתי לבית הספר היסודי.

לא בוחרים להיות גיי. לא הופכים להיות גיי בעקבות איזשהו אירוע (משמח או עצוב), פשוט נולדים עם זה, כמו שאתם/ן נולדתם/ן מי שאתם/ן.

איך אני גיליתי אם אני הומו או לא? התשובה כאן.

עכשיו – כולם 😂

אבל גם לפני כן, לא מעט. אם התארחתי אצלכם בשנים האחרונות, סביר להניח שניהלנו על כך שיחה אישית משותפת.

רק השיחות הללו, עם בני משפחה, ארכו יותר מעשור. לא כי לא הייתי מוכן, אלא כי הם פשוט כל כך הרבה הוסיפו לזה את מציאת הזמן המשותף, הטיימינג הנכון וממוצע של שעה וחצי לכל שיחת יציאה מהארון - וקיבלתם חתיכת פרוצדורה.

בפני כל מי שיצאתי בפניו הרשיתי לספר למי שרצו. יש כאלה שאכן סיפרו לאחרים. במובן מסוים, זה עזר גם להם לעבד.